אמריקאים מנוגה, קנדים מוונוס

קנדים ואמריקאים הם בסופו של דבר שני עמים הדומים זה לזה, וגם נופי הרוקיז משני צידי הגבול, לפחות באזורים בהם אנחנו מטיילים, הם די דומים. ובכל זאת מרגישים שעברנו מדינה.

ראשית, הגשם. בקנדה יורד המון גשם. זה לא שבמונטנה, הנמצאת רק כמה מאות ק”מ דרומה מכאן, ובה בלינו ממש לפני כן, לא היו ימי גשם, אבל לא ברצף הזה ולא בכמיות האילו. למעשה, מהיום שהגענו לקנדה ועד לרגעים אילו (שבוע ויומיים) לא היה יום בלי גשם, וברוב הימים הגשם לא הפסיק לרגע. היום, בבאנף, האירה לנו השמש את פניה, אבל לעת לילה שוב נפתחו ארובות השמיים ומבול מטורף יורד.

המצחיק הוא שהקנדים מתיחסים לגשם בשוויון נפש. כמו שגיל, חבר קנדי וותיק כתב לנו בתגובה לתלונותנו על הגשם: “אין כזה דבר מזג אוויר גרוע, רק ציוד גרוע”. נראה שהם אכן מצטיידים במיטב הלבוש וציוד הקמפינג (יש פה אין ספור חנויות לציוד ולבוש לחיק הטבע), ופשוט מתנהגים כרגיל, כאילו אביב בחוץ (או לפחות בלוח השנה).

והיות שמבחינתם באמת אביב, מרובים ימי הפסטיבלים באלברטה. כשהיינו בקלגרי, התקיים במקום פסטיבל היפ-הופ, במסגרתו התקימה לה מסיבת רחוב על גדות נהר הבו (BOW), הנהר החוצה את העיר. הכל היה טוב ויפה, אלמלא ממש לפני שנה, בוטל הפסטיבל עקב הצפות שנגרמו מריבוי גשמים, הצפות שהעלו את מפלס הנהר והחריבו את האזורים הסמוכים לו. כאילו לא למדו דבר – גם השנה נקבע הפסטיבל לאותם הימים ממש (או שפשוט אין ממה ללמוד כי תמיד יורד גשם, ממש כשם שאנחנו לא לומדים כלום בכל הקשור לימי החום הבלתי נסבלים של הקיץ). הגשם לא אכזב, וביממה שלפני המסיבה היכה במלוא עוזו והייתי בטוח שהנהר יעלה שוב ויחריב לא רק את הפסטיבל אלא את העיר כולה (ואכן באינטרנט פורסמה הזהרת הצפות). אלא שבשעות הצהרים, ממש לפני שמסיבת הרחוב היתה אמורה להתחיל, נחלש פתאום הגשם, מה שגרם לנו להעיז ולהגיע לאירוע, ולהיות מופתעים לטובה ממזג אוויר סתווי נעים ונטול ממטרים (טוב, טיפטף קצת. אבל ממש קצת). ובכך הפכנו גם אנחנו, ולו לרגע, לסוג של קנדים: הגשם, כך אמר לנו רן, חבר קנדי וותיק אחר, נותן פרספקטיבה וגורם לך להעריך את השמש, כשהיא יוצאת סוף סוף.

ההבדל השני הבולט במעבר מארה”ב לקנדה הוא שילוט הדרכים. מעבר לשינויי הטריוויאלי, המעבר מיחידות מידה מוזרות לשיטה המטרית, ניכר שהשילוט בקנדה הוא אחר.

בעוד האמריקאים מסתפקים בשילוט גרפי המדבר בעד עצמו (מוזמנים לעיין באוסף תמונות השלטים שאספה נעמי בדרכי ארה”ב) ובשילוט טקסטואלי בכל מקום בו הגרפיקה אינה מספיקה, הקנדים פיתחו שפה גרפית עשירה, וממעטים בהנחיות טקסטואליות ע”ג השלטים.

אולי זה בגלל הדו לשוניות של הקנדים, שחייבה אותם להמציא שפה מובנת לכל, דוברי אנגלית וצרפתית כאחד. כך או כך התוצאה המתקבלת היא אוסף סימנים מעוררי מחשבה וסקרנות, אך לא תמיד ברורים מאליהם. אתגר הפיענוח הופך אותנו למין חוקרי הירוגליפים על סטרואידים: בעודנו חולפים במהירות של 100 קמ”ש (תחי השיטה המטרית!) ע”ג שלט כחול מרובה סימנים עשירים המספרים בפירוט ניכר על השירותים הניתנים בכפר שזה עתה עברנו, אנו מתווכחים בלמדנות מחקרית מה אומר הסימן של הביצה בגביע (B&B, למרות שבקנדה לא נהוג לכלול ב- B&B ארוחת בוקר) והאם יש או אין חיבור לחשמל באתר הקרוואנים לאור הסימון של הקרוואן עם החוט.

וכנראה רק בגלל עודף יצרתיות והמטען רווי המתח שלנו כישראלים, הפירוש הסביר בעיננו לשלט הבא היה “זהירות אוטובוס מתפוצץ”:

(ולמה באמת לא לעשות מה שהאמריקאים אי שם בדרום עושים: לכתוב בפשטות  “bus school stop”)

התופעה נכונה לא רק לשלטי החוצות אלא גם למקרא הסימנים במפות הקמפינג. אתגר לקורא (תשובות בסוף הפוסט)- מה אומר הסימן הבא:

ויש עוד הבדל אחד, שנעמי ברגישות אומנותית אבחנה. הפונטים, בשלטים שכן כתובים, שונים מהפונטים האמריקאים: הפונטים שיקיים יותר בשלטים הקנדים, כנראה בהשפעה צרפתית.

ובכלל, נדמה לנו שהדו לשוניות, כלומר הצרפתית, משרה על קנדה אווירה אחרת, ואם לא על קנדה כולה, לפחות על הפארקים הלאומיים שבה. זה מתחיל באיש/ה בעמדת הכניסה בפארק (או במרכז המבקרים) שיברך כמעט תמיד בברכת בונזור (ובקנדה, שלא כמו בארה”ב, זה לא נגרם מכך שהעברית או המבטא שלנו נשמעם לאוזנם כצרפתית. בארה”ב, להבדיל, נשאלנו כמה פעמים האם אנחנו צרפתים), וממשיך בתפיסה הרבה יותר מרוככת של משמעות פארק לאומי.

בכל הפארקים שבהם היינו עד כה, בלב הטבע העוצמתי, תמוקם לה עיירה קטנה (לפעמים גם די גדולה) בה גרות משפחות, שיש בה בתי מלון, מסילת רכבת, ושפע חניות ושירותים שונים. גם בארה”ב היו לודג’ים וחנויות בפארקים, אבל הם הצטמצמו לבית מלון אחד לאזור (בהנהלת הפארק) ולשירותים בסיסים בלבד (מזנון, מסעדה, דואר, מכולת, מזכרות) ואף אחד מהם לא הכיל עיירה שלמה שבה חיים כמה אלפי אנשים מקומיים את חייהם.

כמובן שהגישה הקנדית מתאימה לצרכים המשפחתיים שלנו הרבה יותר, ובוודאי, בשלבים מתקדמים אילו של הטיול. כל בני המשפחה נהנים מתמונות נופי הטבע במידה שווה, אבל מי שרוצה להעמיק יכול לצאת לטיולים רגליים ממש מלב העיירה (אני) ומי שרוצה לבקר בגלריות, בוטיקים או סתם להרגיש “רחוב עירוני” יכול לעשות זאת ממש במקביל (נעמי).

גם מחנות הקרוואנים משודרגים וזולים ביחס לארה”ב (בעוד שאר הדברים בקנדה יקרים יותר). בארה”ב מעולם לא נתקלנו בשירות מלא (חשמל ומים) לקרוואן בתוך פארק לאומי. בקנדה – תוכל לבחור בין מחנה בסיסי נטול חיבור, למחנה עם שירות מלא. ולא רק זאת – בגלל הקרבה לעיירה קל להצטייד במצרכים, לבלות בגני שעשועים, ואפילו להתחבר ל WIFI פתוח, או לפחות להנות מכיסוי סלולארי סביר (החסרון היחידי שמצאנו היא הקרבה בחלק מהם לפסי הרכבת ולרעש הרכבות).

הצרפתיות המרומזת משפיעה לטובה גם על הביקורים שלנו בסופר. לא רק ששמות המוצרים הם דו לשוניים, ומאפשרים לנו להפליג בדימיוננו לפריס, אלא שהמבחר המצוי בהם שונה. באגט או לחם טרי ומלפפונים קטנים וטעמים, שהיו חלום שהוגשם לעיתים נדירות בארה”ב, הפכו זמינים למדי בקנדה. בכלל, התחושה היא שיש בסופר יותר מאכלים שאנחנו אוהבים, פחות מאכלים שמנים ויותר בריאים.

בתחום אחד הקנדים נראים רחוקים יותר מאירופה מהאמריקאים. התגלית הזו די הדהימה אותנו, ואני בטוח שחברי הקנדים יטענו כנגד, אבל ניכר שהקנדים נוהגים פרוע יותר. ראינו כבר נהג מזגזג במהירות בין נתיבי האוטוסטרדה, עקיפות (פרועות יותר או פחות) תוך חציית קו הפרדה רצוף, מעבר באור אדום ברמזור (ואני לא מתכוון לפניה ימינה), ואפילו זכינו לצפצוף ברמזור כשהוא התחלף ואנחנו התעכבנו. אולי בארץ שבה באמת הכל כל כך יפה ורגוע עד כדי שיעמום, אפילו הקנדים מחפשים לעצמם מדי פעם קצת ריגושים, מעבר לריגושי מזג האוויר והדובים.

ואולי פשוט כל אילו הם חזיונות שווא שלנו, סוג של ביטוי עמוק לגעגועינו ההולכים ומתחזקים הביתה, לשמש ולחום, לאוכל שאנחנו אוהבים, ואפילו לנהיגה בכבישי ארצנו….

(ולמתמידים עד כאן – תשובה לחידה: flash toilet)