שבוע 23 – סיאטל ופרידה מהקראוון הלבן

מתחילים להרגיש את סוף הטיול. מעכשיו לא עוד טיולים בטבע, הרים מושלגים ואפילו לא חופי תכלת וחול. בשלושת השבועות הקרובים נבלה באווירה עירונית, בסיאטל ואחר כך בניו-יורק. ובין לבין – ניפרד סופית מהבית שליווה אותנו בחמשת החודשים האחרונים.

סיאטל דומה במראה לוונקובר – טבולה בירוק, לחופי מפרצים ואגמים יפים. היא עיר יפה, אבל אף על פי כן היא לא יפה כמו וונקובר.

את השבוע שלנו בסיאטל התחלנו בביקור במפעל בויאינג. הסיור במפעל מאפשר להציץ להנגארים הענקיים בהם מרכיבים חלק ממטוסי הנוסעים של בויאינג, וללמוד על תהליך ההרכבה. בכניסה למרכז המבקרים התברר לנו שאור נמוך בקצת מהסף המותר לכניסה (4 פיט, שהם בערך 120 ס”מ). באנו מוכנים – הנעלנו לו נעליים במקום הסנדלים, בתקווה שזה יגביה אותו בס”מ או שניים, חבשנו לו כובע ברישול על הראש, כדי שגם מלמעלה הוא יגבה, והכי חשוב – תרגלנו איתו לעמוד זקוף. זה כמעט עזר, אבל היו חסרים לו עוד כמה ס”מ לעמוד ביעד. מה שלא עשו הטריקים עשתה ההתחננות: pleasssssse מתחנחן במיוחד מנעמי הציל את המצב ואפשר לנו להיכנס בהרכב מלא.

משם נסענו להתארח אצל משפחת אבנון, לאחר הבתים הדי מדהימים בהם התארחנו כבר, קשה להאמין שעוד אפשר יהיה להדהים אותנו. מתברר שאפשר. יוסי וטובי גרים בבית מיוחד על צלע הר בלב יער גשם, בשכונה על גדת אגם וושינגטון. הילדים התבייתו על הטרמפולינה, אבל לאחר שיוסי הראה לנו את הנדנדה הענקית שתלויה מאחד העצים ומתנדנדת מעל הוואדי, גם אנחנו לא יכולנו להתאפק.

למחרת התגלגלנו לסיאטל (עם הקרוואן!).
ביקרנו בבלארד לוק, מערכת השוואת גובה בין האוקינוס לאגם, בדומה לתעלת פנמה, אכלנו צהרים במסעדת דגים על גדות האגם, והמשכנו לסיור בשכונת פרמונט המגניבה. את הערב סיימנו בפקניק עם משפחת אבנון בפארק שעל גדול אגם וושינגטון.

יום שלישי הגיע. היום בו אנחנו נפרדים מהקרוואן הלבן.
מלאכת האריזה (מתברר שזה ממש לא פשוט, להכניס את כל תכולת הבית שהבאנו מישראל ושצברנו לאורך הדרך לארבע מזוודות), ניקיון הקראוון, הנסיעה דרומה, לאזור נמל התעופה, ותהליך המסירה שלו לריצארד, הנציג של טראנסאטלנטיק, שבא במיוחד מ- LA להחזיר את האוטו, גזלו מאיתנו את רוב היום, ועוד יותר מזה – את רוב כוחנו.
אני חושב שכולנו הרגשנו גם סוג של צביטה בלב, על אובדן חברנו הנאמן שליווה אותנו לאורך 5 חודשים, לקח אותנו בדרכים קצת יותר מ- 9000 מיל (תוך שהוא שותה יותר מ- 1000 גלון של דלק), מ- LA, למדבריות, ומשם חזרה לקליפורניה, ושוב מזרחה ליוטה, ואז צפונה לרוקיז, ועוד יותר צפונה לקנדה, ומערבה לוונקובר וקנדה. את המשך הדרך נעשה כמו סתם תיירים – ברכבות, מטוסים, מלונות ומזוודות.

למחרת לקחנו את עצמנו ממלון שדה התעופה חזרה לעיר סיאטל, והעברנו את היום בשיטוט באזור השוק Pike Market ומרכז העיר (בין היתר עברנו ליד הסניף הראשון של סטארבקס, וקיר המסטיקים).

שמחנו לנצל את הטיפ שקיבלנו מרועי, הבן של יוסי וטובי, ובמקום לטפס על בנין מחט החלל, טיפסנו לתצפית ביום, ובשקיעה, מהבניין הגבוה בדאון טאון סיאטל, בניין קולומביה סנטר.

הילדים ביקשו (שוב!!!) סושי, חיפשנו מסעדה יפנית באינטרנט, ומה רבה היתה השמחה לגלות מקום בשם SAKA NOMI. ממרומי התצפית (קומה 73) מצאנו פחות או יותר את מקום המסעדה, ורעבים מאד ניווטנו אליה, רק כדי לגלות שכשמה אכן מדובר בבר סאקי. סאקי לא שתינו, אבל תמונה יש.

את יום חמישי בשבוע הקדשנו בעיקר למוזיאון ה- EMP, אנחנו נהנו מלקרוא ולשמוע על גיבורי הרוק של סיאטל –  קורט קובין וג’ימי הנדריקס. הילדים העדיפו להתרכז בחדר הלגו של המוזיאון. את הביקור (הקצר מדי..לא הספיקו לנו 4 השעות בהן היינו שם), חתמנו בנסיון להקליט ג’ם סשן בחדר ההקלטות של המוזיאון. היה מאד מאד כייף!


זהו. יום אחרון בסיאטל.
התרוצצנו בעיר בנסיון לספוג עוד משהוא ממנה בחצי יום של שוטטות.
עלינו לשכונת קפיטול היל החמודה מאד, וראינו תערוכה של עיצוב יפני.

במלון אספנו את המזוודות (שמשקלן, כך התברר מגיע ביחד ל-150 ק”ג, ולמרות הזמן הארוך שהשקענו בסידורן, מצאנו את עצמנו באמצע שדה התעופה עם תכולה של ארבע מזוודות על הרצפה, מנסים לפתור את חידת ההיגיון – איך לסדר את המזוודות והתיקים כך שנמנע מלשלם על משקל עודף. ספויילר – הצלחנו! התיקים נשלחו אל בטן המטוס במשקל תקין, ואנחנו נגררנו בשדה קילומטרים ארוכים כשבידינו משקולות כבדות המתחזות לתיקי יד תמימים… מתגעגעים לקראוון…) ונסענו לשדה התעופה, אל עבר העיר ניו-יורק, התחנה האחרונה במסע.

שבוע 22 + חצי 21 – ונקובר איילנד ועוד קצת ארה”ב

מונקובר נסענו במעבורת (מס’ 1) לונקובר איילנד, זהו אי, מערבית לונקובר, שאפשר להגיע אליו רק דרך הים.

תחנה ראשונה באי – טופינו.
עיירה קטנה ומתוקה, עם חופים יפהפיים של האוקיינוס, כמותם ראינו רק בקליפורניה.
    

רוח חזקה נשבה, הילדים העיפו עפיפונים.

מטופינו המשכנו ליוקליליט, עוד עיירה חמודה עם חופים יפים ופראיים, וגם אקווריום קטן שבו מותר ללטף את חיות הים.
שוב חופים מרהיבים, והפעם הפתעה – דב טייל לו על החוף…

מיוקליליט נסענו לויקטוריה, עיר הבירה של בריטיש קולומביה, שם נסענו במונית ימית, צפינו במופע רחוב (האישה החזקה בעולם), ביקרנו במוזיאון חרקים, ואכלנו פיש-אנד-צ’יפס מצויינים ממש! (כולל עמידה בתור של כשלושת רבעי שעה, לא רק אנחנו חשבנו שהאוכל מצויין…).
לקינוח הילדים ושחר יצאו לראות לווייתנים, ואני הלכתי להסתובב בעיר (שופינג).

מויקטוריה, שהיתה התחנה האחרונה שלנו בקנדה, לקחנו מעבורת (מס’ 2) לארה”ב, ובילינו עוד כמה ימים לצד חופים מרהיבים.

Crescent Bech – חוף עם ערפל כבד

Third Beach

לקינוח ביקרנו בפורט טאונסנד לכמה שעות, מקום מקסים עם חנויות מיוחדות, קפה טוב, ונוף אינסופי של ים.

למחרת בבוקר לקחנו מעבורת (מס’ 3) לסיאטל והתחלנו את הפרק האחרון של הטיול.

שבוע 19+20+חצי 21 – ונקובר

בונקובר היינו פעם אחת, לפני שמונה שנים, ב-2006, הגענו אליה יומיים אחרי שנגמרה המלחמה ההיא.
גם הפעם יש מלחמה, אלא שהיא עדיין לא נגמרה…
מוזר להיות בטיול, כשיש מלחמה בארץ, מוזר ואפילו מעורר מחשבות על הגירה לארץ אחרת, ארץ בלי מלחמות…

בכל אופן, ונקובר היא עיר יפהפיה, שיושבת על מפרץ של מי אוקיינוס (האטלנטי), הים פה שקט וחלק וכמעט שאין גלים.

בשבוע הראשון התארחנו אצל גיל וג’סיקה, שגרים בבית שיושב ממש על לשון של האוקיינוס, וכן, זה נראה מדהים כמו שזה נשמע!

מהבית מובילות מדרגות ישר לים, וליד המדרגות מחכים קייאקים בשלל גדלים, שרק יבואו החברים המתלהבים מישראל, וישתמשו בהם. 

אחרי שבוע עברנו לגור אצל מייקי.
בניגוד לגיל וג’סיקה, שהם חברים ותיקים, את מייקי וג’אן מעולם לא פגשנו (הם חברים של גיל וג’ס, שנסעו לחו”ל, והסכימו שנחנה את הקרוואן הגדול והמסורבל בחניה שלהם.
מפה לשם הם גם שמחו שנגור אצלם ונטפל בכלבה ובחזירי הים).

הבית, הגדול מאד, של מייקי נמצא ברחוב בשם Riverside, שם נחמד, כך חשבנו, מה גדולה היתה ההפתעה כשהסתבר שאותו river עובר ממש מתחת לחצר שלהם.

ברגע שבו נכנסנו אל הבית התנגן לי בראש שיר של דני סנדרסון:
“אצל הדודה והדוד, הם נסעו לנופש ביוון,
אצל הדודה והדוד, השאירו בית מגוון,
עם ספות נוחות ומקום לרקוד, מקרר מלא בהפתעות,
עם סלון אדיר ומיזוג אוויר…”

כן! כזה!

בית גדול מאד כבר אמרנו, עם טרמפולינה ענקית בפינת החצר, גריל ענק בפינה הנגדית, הוט טאב (ג’קוזי), מדרגות היורדות אל הנחל, ולא פחות חשוב 4 אבובים ענקיים עם ידיות לשיט אבובים.

ואם כל זה אינו מספיק, גם כמה וכמה זוגות אופניים, ומכונית גדולה שעליה מתקן לנשיאת האופניים.
ליהודים נודדים שכמונו נוספו על כל הפלאות שלעיל גם מקרר מרווח שמוכן לארח בקרבו סירים, ולא מטלטל את תכולתו בכל פעם שאדוניו (כלומר אנחנו) יוצא לנסיעה, וכן חדר אמבטיה בגודל העולה (בהרבה!) על 50X50 ס”מ, חדר שינה נפרד לילדים, ובעיקר הרבה מקום למתוח את הרגליים.
בקיצור, מייד שינינו את שם הבית מ-‘הבית של מייקי’, ל-resort.

ולמרות כל הפינוקים שבבית, והאפשרות לבשל בנוחות ולארח בו חברים – שניצלנו כמובן כמה וכמה פעמים, ואפילו ארחנו לצפיה בגמר המונדיאל את חברינו הישראלים + תוספת של זוג בריטי, שפירשן את המשחק במבטא בריטי מלבב – למרות כל הללו, הצלחנו במהלך השבועיים וחצי ששהינו בעיר, לטייל לא מעט, ולהנות מאורבניות בתוספת נופים מקסימים.

שבועיים וחצי הם אכן זמן לא מבוטל, שבו הרגשנו לרגע, כתושבי העיר.
נפגשנו כמה וכמה פעמים עם רן וגילי, אותם לא ראינו כבר כמה שנים, וכן עם הילה, ועם חזי ויעל מהגרים טריים שעברו עם ילדיהם, החברים הטובים של רותם ואור, לונקובר בדיוק ביום בו הגענו אליה גם אנחנו (סוף סוף חברים לשחק איתם, ועוד בעברית!).
הלכנו לים, עשינו קניות, הכרנו כבר את הירידה הנכונה מהכביש המהיר, נהנו ממזג אויר מצוין, מאנשים נחמדים, ובעיקר – לא שמענו אזעקות, ולא ישבנו בממ”ד (אם כי קראנו הרבה יותר מדי חדשות, ופייסבוק מכדי להדחיק לגמרי).

(כל התמונות בהן נראים הילדים מבלים בפארק מים משוכלל, צולמו בגני שעשועים בעיר, בהם עומדים לרשות המבקרים צינורות השפרצה, מגלשות מים ועוד..).

ונקובר, עיר מהגרים הטרוגנית, שבה לא מוזר להיות זר, תוססת, צבעונית, יפה, לולא החורף ששורר בה 8 חודשים בשנה, היינו שוקלים ברצינות להפוך לקנדים.

אחרי 10 ימים ב- resort, הגיע הזמן להפרד.
לקחנו מעבורת (עם הקרוואן), לונקובר-איילנד ונסענו לחופשה לחופי האוקיינוס המרהיבים.
הפעם, עם גלים.

שבוע 18 – בדרך לונקובר

בין ג’ספר, הנקודה הצפונית ביותר אליה הגענו ברוקיס הקנדיים, לונקובר מפרידים 800 קילומטר.

לכאורה יכולנו לגמוע את המרחק הזה ביומיים, אבל בפועל הקדשנו לנסיעה 4 ימים, עצרנו בדרך בכמה מקומות נחמדים, ולבסוף ביום שישי בצהריים הגענו לונקובר.
לאורך הנסיעה הלכו ההרים ונעשו יותר ויותר נמוכים, הפסגות המושלגות שליוו את חיינו בשבועיים הקודמים, נעלמו לחלוטין, ולא ראינו ולו דב אחד (וגם לא מוס, רק שלטים שמזהירים מפניהם..).

עוד לפני הכניסה לעיר, עצרנו אצל הילה וגיא, ואכלנו איתם ארוחת צהריים, ובערב אכלנו עם גיל, ג’סיקה והילדים.
זה חלק מהכיף של ונקובר בשבילנו – יש לנו פה לא מעט חברים!

שבוע 17 – הרוקיס הקנדיים

השבוע המשכנו צפונה, לאורך הרוקיס, מבאנף ללייק לואיז,ביקור קצר בשמורת יוהו, ומשם לאורך כביש הקרחונים לשמורת ג’אספר. בקיצור: אגמי טורקיז יפיפיים, נופי הרים אלפניים, המון ירוק, קרחוני עד (ההולכים ונסוגים), ובעלי חיים. לשמחתנו, רוב הזמן האיר לנו מזג האוויר פנים, ולמרות שלא תמיד היה בהיר ושימשי, רק לעיתים נדירות ירד ממש גשם.

חלק מהמסלולים הם מסלולים פופולריים למדי, בקרב תירים (כמונו):

 ובהיותם פופולריים כל כך, בסופם מצאנו את הגזלן המקומי, לשמחתם של הילדים:

משם המשכנו לליק לואיז (לא לאגם עצמו, אלא לישוב בשם הזה, ולחניון הקרוואנים הרועש שבו), ולצד הכביש, בדרך, ראינו מוס. בעצם היה נדמה לנו שזה מוס, אבל במבט מקרוב, ולאחר הבהרות של גברת מקומית שעצרה לידנו לצילומים, הבנו ששוב מדובר באייל קנדי. כך שבסיכומו של יום, אין ספק ששני בעלי החיים היותר נדירים ברוקיס לצפיה הם מוסים ודובי גריזלי.  

 רותם ניצל את הליכות והנסיעות של השבוע הארוכות ללמוד איך להשמיע צליל נקישה באצבעות:

 המסע המאתגר של השבוע היתה הליכה של 7 ק”מ במעלה ההר (לאורך המסלול המסומן באדום, בתמונה) מלייק לואיז היפה לאגם אגנס הקפוא והיפה לא פחות. אין ספק שאתגרי המסע (האורך, הגובה והגשם) התגמדו בזכות הידיעה שבראש ההר, לחופו של אגם אגנס יש בית תה ונוכל להנות מהנופים ומשוקו (הילדים) מרק ותה (אנחנו)

בנסיון לגוון קצת ולהגדיל את הסיכוי לראות דובי גריזלי מקרוב, התפתנו לעלייה ברכבל להר מעברו השני של אגם לואיז. האירוע התברר כלא יותר ממלכודת תירותית יקרה, וההבטחה לראות גריזלי מקרוב (הבטיחו “אמא ושני גורים”) נכזבה. בכל זאת ראינו מרחוק דוב גריזלי אחד (שעמד באותה נקודה גם כשעלינו להר, וגם כשירדנו ממנו, שעתיים אחר כך, מה שעורר את חשדנו שמדובר בפוחלץ או בדוב מאולף, שמקבל תמלוגי מזון בתמורה לכך שהוא מראה את פניו):

היות שמדובר במלכודת תיירים, גם לשם הגיעו תיירים מכל רחבי העולם. מרשימים במיוחד הם האסייתים שמקפידים להצטלם בהופעה ססגונית על רקע הנוף

בהמשך היום, לצד הכביש הראשי ראינו פתאום התקהלות בעקבות דוב שחור שהתקרב לכביש. לדובים לצד הדרך אנחנו כבר רגילים, אבל הפעם הופתענו לגלות שתוך דקות הגיעה למקום ניידת של “משטרת הדובים” (OUR בצרפתית זה דוב).

למחרת, לאחר לינה בקמפינג קטן ויפה, המשכנו בדרכנו צפונה. הדרך ארוכה ויפה, אבל קצת נשבר לנו מהנסיעה ובעצם גם מהרים, אגמים, פסגות מושלגות וירוק בעיניים, ולכן עצרנו לצד הדרך לארוחת בוקר ובעיקר – למשחק טאקי משפחתי. נעמי ניצחה בגדול.

בהמשך, שוב דוב לצד הדרך. רוכבי האופניים המסכנים רצו לעצור ולצפות בדוב מקרוב (וגם להרוויח דקת מנוחה מהעלייה) אבל משטרת הדובים, שוב בפעולה, גרשה אותם ואותנו:

באמצע הדרך בין אגם לואיז לג’אספר, נמצא “שדה הקרחונים”, אזור גבוה ועמוס בקרחוני עד. על שפע ההצעות לתיירים וויתרנו הפעם, והסתפקנו בטיול בוקר מקסים לתצפית על הקרחון, וגם בהליכה בקור מקפיא, רוח ובגשם לשפת הקרחון.

סוף סוף הגענו לג’ספר.

נהנו מטיול בחמשת האגמים:

למחרת, בשל מזג האוויר האפרורי והעייפות מהטיולים בחרנו לבלות בבריכה העירונית המקומית, בסיור בעיירה, ובהתגוששות בדשא

 

בנסיון אחרון לראות מוסים, נסענו מרחק 45 ק”מ, לאגם המוסים. בדרך לשם ראינו נקבת מוס ובמבי מוס, אבל לא זכינו לראות מוס זכר עם קרניים.

כשחזרנו למחנה, בשעת ערב מאוחרת, הופתענו לראות ממש בחלקת הקמפינג שלנו, עדר של איילים שבנחת פינו לנו את המקום והלכו לרבוץ במרכז המאהל, לשנת לילה:

נגמר עוד שבוע, אחרון ברוקיס, ומתחיל שבוע חדש, בבריטיש קולומביה היפיפיה:

אמריקאים מנוגה, קנדים מוונוס

קנדים ואמריקאים הם בסופו של דבר שני עמים הדומים זה לזה, וגם נופי הרוקיז משני צידי הגבול, לפחות באזורים בהם אנחנו מטיילים, הם די דומים. ובכל זאת מרגישים שעברנו מדינה.

ראשית, הגשם. בקנדה יורד המון גשם. זה לא שבמונטנה, הנמצאת רק כמה מאות ק”מ דרומה מכאן, ובה בלינו ממש לפני כן, לא היו ימי גשם, אבל לא ברצף הזה ולא בכמיות האילו. למעשה, מהיום שהגענו לקנדה ועד לרגעים אילו (שבוע ויומיים) לא היה יום בלי גשם, וברוב הימים הגשם לא הפסיק לרגע. היום, בבאנף, האירה לנו השמש את פניה, אבל לעת לילה שוב נפתחו ארובות השמיים ומבול מטורף יורד.

המצחיק הוא שהקנדים מתיחסים לגשם בשוויון נפש. כמו שגיל, חבר קנדי וותיק כתב לנו בתגובה לתלונותנו על הגשם: “אין כזה דבר מזג אוויר גרוע, רק ציוד גרוע”. נראה שהם אכן מצטיידים במיטב הלבוש וציוד הקמפינג (יש פה אין ספור חנויות לציוד ולבוש לחיק הטבע), ופשוט מתנהגים כרגיל, כאילו אביב בחוץ (או לפחות בלוח השנה).

והיות שמבחינתם באמת אביב, מרובים ימי הפסטיבלים באלברטה. כשהיינו בקלגרי, התקיים במקום פסטיבל היפ-הופ, במסגרתו התקימה לה מסיבת רחוב על גדות נהר הבו (BOW), הנהר החוצה את העיר. הכל היה טוב ויפה, אלמלא ממש לפני שנה, בוטל הפסטיבל עקב הצפות שנגרמו מריבוי גשמים, הצפות שהעלו את מפלס הנהר והחריבו את האזורים הסמוכים לו. כאילו לא למדו דבר – גם השנה נקבע הפסטיבל לאותם הימים ממש (או שפשוט אין ממה ללמוד כי תמיד יורד גשם, ממש כשם שאנחנו לא לומדים כלום בכל הקשור לימי החום הבלתי נסבלים של הקיץ). הגשם לא אכזב, וביממה שלפני המסיבה היכה במלוא עוזו והייתי בטוח שהנהר יעלה שוב ויחריב לא רק את הפסטיבל אלא את העיר כולה (ואכן באינטרנט פורסמה הזהרת הצפות). אלא שבשעות הצהרים, ממש לפני שמסיבת הרחוב היתה אמורה להתחיל, נחלש פתאום הגשם, מה שגרם לנו להעיז ולהגיע לאירוע, ולהיות מופתעים לטובה ממזג אוויר סתווי נעים ונטול ממטרים (טוב, טיפטף קצת. אבל ממש קצת). ובכך הפכנו גם אנחנו, ולו לרגע, לסוג של קנדים: הגשם, כך אמר לנו רן, חבר קנדי וותיק אחר, נותן פרספקטיבה וגורם לך להעריך את השמש, כשהיא יוצאת סוף סוף.

ההבדל השני הבולט במעבר מארה”ב לקנדה הוא שילוט הדרכים. מעבר לשינויי הטריוויאלי, המעבר מיחידות מידה מוזרות לשיטה המטרית, ניכר שהשילוט בקנדה הוא אחר.

בעוד האמריקאים מסתפקים בשילוט גרפי המדבר בעד עצמו (מוזמנים לעיין באוסף תמונות השלטים שאספה נעמי בדרכי ארה”ב) ובשילוט טקסטואלי בכל מקום בו הגרפיקה אינה מספיקה, הקנדים פיתחו שפה גרפית עשירה, וממעטים בהנחיות טקסטואליות ע”ג השלטים.

אולי זה בגלל הדו לשוניות של הקנדים, שחייבה אותם להמציא שפה מובנת לכל, דוברי אנגלית וצרפתית כאחד. כך או כך התוצאה המתקבלת היא אוסף סימנים מעוררי מחשבה וסקרנות, אך לא תמיד ברורים מאליהם. אתגר הפיענוח הופך אותנו למין חוקרי הירוגליפים על סטרואידים: בעודנו חולפים במהירות של 100 קמ”ש (תחי השיטה המטרית!) ע”ג שלט כחול מרובה סימנים עשירים המספרים בפירוט ניכר על השירותים הניתנים בכפר שזה עתה עברנו, אנו מתווכחים בלמדנות מחקרית מה אומר הסימן של הביצה בגביע (B&B, למרות שבקנדה לא נהוג לכלול ב- B&B ארוחת בוקר) והאם יש או אין חיבור לחשמל באתר הקרוואנים לאור הסימון של הקרוואן עם החוט.

וכנראה רק בגלל עודף יצרתיות והמטען רווי המתח שלנו כישראלים, הפירוש הסביר בעיננו לשלט הבא היה “זהירות אוטובוס מתפוצץ”:

(ולמה באמת לא לעשות מה שהאמריקאים אי שם בדרום עושים: לכתוב בפשטות  “bus school stop”)

התופעה נכונה לא רק לשלטי החוצות אלא גם למקרא הסימנים במפות הקמפינג. אתגר לקורא (תשובות בסוף הפוסט)- מה אומר הסימן הבא:

ויש עוד הבדל אחד, שנעמי ברגישות אומנותית אבחנה. הפונטים, בשלטים שכן כתובים, שונים מהפונטים האמריקאים: הפונטים שיקיים יותר בשלטים הקנדים, כנראה בהשפעה צרפתית.

ובכלל, נדמה לנו שהדו לשוניות, כלומר הצרפתית, משרה על קנדה אווירה אחרת, ואם לא על קנדה כולה, לפחות על הפארקים הלאומיים שבה. זה מתחיל באיש/ה בעמדת הכניסה בפארק (או במרכז המבקרים) שיברך כמעט תמיד בברכת בונזור (ובקנדה, שלא כמו בארה”ב, זה לא נגרם מכך שהעברית או המבטא שלנו נשמעם לאוזנם כצרפתית. בארה”ב, להבדיל, נשאלנו כמה פעמים האם אנחנו צרפתים), וממשיך בתפיסה הרבה יותר מרוככת של משמעות פארק לאומי.

בכל הפארקים שבהם היינו עד כה, בלב הטבע העוצמתי, תמוקם לה עיירה קטנה (לפעמים גם די גדולה) בה גרות משפחות, שיש בה בתי מלון, מסילת רכבת, ושפע חניות ושירותים שונים. גם בארה”ב היו לודג’ים וחנויות בפארקים, אבל הם הצטמצמו לבית מלון אחד לאזור (בהנהלת הפארק) ולשירותים בסיסים בלבד (מזנון, מסעדה, דואר, מכולת, מזכרות) ואף אחד מהם לא הכיל עיירה שלמה שבה חיים כמה אלפי אנשים מקומיים את חייהם.

כמובן שהגישה הקנדית מתאימה לצרכים המשפחתיים שלנו הרבה יותר, ובוודאי, בשלבים מתקדמים אילו של הטיול. כל בני המשפחה נהנים מתמונות נופי הטבע במידה שווה, אבל מי שרוצה להעמיק יכול לצאת לטיולים רגליים ממש מלב העיירה (אני) ומי שרוצה לבקר בגלריות, בוטיקים או סתם להרגיש “רחוב עירוני” יכול לעשות זאת ממש במקביל (נעמי).

גם מחנות הקרוואנים משודרגים וזולים ביחס לארה”ב (בעוד שאר הדברים בקנדה יקרים יותר). בארה”ב מעולם לא נתקלנו בשירות מלא (חשמל ומים) לקרוואן בתוך פארק לאומי. בקנדה – תוכל לבחור בין מחנה בסיסי נטול חיבור, למחנה עם שירות מלא. ולא רק זאת – בגלל הקרבה לעיירה קל להצטייד במצרכים, לבלות בגני שעשועים, ואפילו להתחבר ל WIFI פתוח, או לפחות להנות מכיסוי סלולארי סביר (החסרון היחידי שמצאנו היא הקרבה בחלק מהם לפסי הרכבת ולרעש הרכבות).

הצרפתיות המרומזת משפיעה לטובה גם על הביקורים שלנו בסופר. לא רק ששמות המוצרים הם דו לשוניים, ומאפשרים לנו להפליג בדימיוננו לפריס, אלא שהמבחר המצוי בהם שונה. באגט או לחם טרי ומלפפונים קטנים וטעמים, שהיו חלום שהוגשם לעיתים נדירות בארה”ב, הפכו זמינים למדי בקנדה. בכלל, התחושה היא שיש בסופר יותר מאכלים שאנחנו אוהבים, פחות מאכלים שמנים ויותר בריאים.

בתחום אחד הקנדים נראים רחוקים יותר מאירופה מהאמריקאים. התגלית הזו די הדהימה אותנו, ואני בטוח שחברי הקנדים יטענו כנגד, אבל ניכר שהקנדים נוהגים פרוע יותר. ראינו כבר נהג מזגזג במהירות בין נתיבי האוטוסטרדה, עקיפות (פרועות יותר או פחות) תוך חציית קו הפרדה רצוף, מעבר באור אדום ברמזור (ואני לא מתכוון לפניה ימינה), ואפילו זכינו לצפצוף ברמזור כשהוא התחלף ואנחנו התעכבנו. אולי בארץ שבה באמת הכל כל כך יפה ורגוע עד כדי שיעמום, אפילו הקנדים מחפשים לעצמם מדי פעם קצת ריגושים, מעבר לריגושי מזג האוויר והדובים.

ואולי פשוט כל אילו הם חזיונות שווא שלנו, סוג של ביטוי עמוק לגעגועינו ההולכים ומתחזקים הביתה, לשמש ולחום, לאוכל שאנחנו אוהבים, ואפילו לנהיגה בכבישי ארצנו….

(ולמתמידים עד כאן – תשובה לחידה: flash toilet)

שבוע 16 – גשם ודינוזאורים

בתחילת השבוע הגענו לקלגרי, העיר הגדולה של אלברטה.
קפצנו לראות תערוכת לגו, בביה”ס לעיצוב, וביקרנו בשוק איכרים.
העובדה שכל היום ירד גשם נראתה לנו חיננית, אפילו מרעננת.

מקלגרי נסענו ל- Drumheller, עיר שהילדים הגדירו כ- Dinocity (כל העיר מקושטת בפסלים של דינוזאורים, ובין היתר ניתן לטפס לתצפית שממוקמת בתוך פסל של דינוזאור).
בעיר יש מוזיאון מצויין ומושקע מאד שמציג מאובני דינוזאורים שנמצאו במקום, והרבה מאד מידע לגבי מאובנים בכלל.

ביום רביעי חזרנו לקלגרי, כל הדרך אל העיר ירד גשם חזק, וקשה היה אפילו לראות את הכביש.

בחמישי אחרי הצהריים, נערכה בעיר מסיבת רחוב, והתלבטנו מאד אם להגיע אליה, בגלל הגשם שירד מהבוקר.
המחשבה על ארבעתנו עומדים ברחוב רטובים, וקופאים מקור לא היתה מעודדת, אבל הגשם הפסיק, ולקחנו סיכון.
היה מאד מוצלח, ואפילו הילדים נהנו!

בשישי היה מזג אויר מקסים.
נסענו לבאנף, פארק לאומי, וכל הדרך נהנו מהיום היפה ומהשמיים הבהירים.
אחרי שהתמקמנו במחנה, לקחנו אוטובוס לעיירה הסמוכה, ולא שכחנו לקחת בגדי ים, כדי להנות מהמעיינות החמים.
הסתובבנו בעיירה, רחצנו במעיינות, וכשיצאנו משם כבר היה אחרי תשע בערב (אגב, מחשיך פה רק בעשר וחצי), והיינו רעבים מאד.
רצינו לאכול במסעדה, אבל כדי לא לחזור למחנה בחושך מוחלט, החלטנו לקנות משהו מוכן ולחזור איתו לקרוואן.
בדקנו מתי מגיע האוטובוס הבא, גילינו שיש לנו זמן, והזמנו שני מגשי פיצה. בעוד מכינים לנו את הפיצה הילדים קיבלו חוברת צביעה, והיו מאד מרוצים.
הפיצה הגיעה, נשארו בדיוק 10 דקות עד שהאוטובוס יגיע, הכל הסתדר מצוין!
יצאנו מהמסעדה.
מבול.
לא ממטרים פזורים, לא טפטוף, מבול!
ניסינו להגן על קרטוני הפיצה בגופנו, ובמקביל לחפש מבעד לגשם הכבד איפה בדיוק ממוקמת תחנת האוטובוס.
מצאנו את התחנה, הקנדים שכנראה לא מצפים לגשם שכחו לבנות מעליה גגון או סככה, וכך כשהגיע האוטובוס היינו רטובים למדי.
חשבון פשוט הראה שאם לא נאכל את הפיצה בזמן הנסיעה, נגיע לקרוואן עם קרטון רטוב לחלוטין, וכך בספסל האחורי של האוטובוס אכלנו את ארוחת הערב שלנו.

למרבה השמחה הגענו לקרוואן בדקות האחרונות של האור.
לצעוד בחושך כשבידנו קרטון עם שאריות של פיצה, ומסביב דובים רעבים…הממ, לא רעיון טוב…

פוסט האוכל הגדול

בעקבות ההצלחה המטאורית של הפוסט המשותף הקודם (חצי טיול), גאים להגיש פוסט משותף נוסף:

אחד היתרונות הגדולים של הקרוואן הוא היכולת להכין בו אוכל בתנאים של בית..בעצם לא בדיוק בית (לפחות לא הבית שלנו) בהתחשב בצפיפות ובקוטן. מצד שני, אילוצי המקום מכריחים אותנו לגלות יצרתיות והתמדה כל פעם שאנחנו נדרשים למלאכת הבישול.

כך נראה אזור העבודה שלנו:  
זה המזווה:

 זה מקרר הרווקים שלנו (בתור מי שמציצים למקררים של אחרים, הגיע הזמן להציץ לשלנו…):

סל הלחמים (ניידות היא ערך חשוב מאד בקרוואן העמוס והצפוף):

וכך נראים מרתפי היינות:

מרק ירקות
המצרכים – מבחר ירקות, מזג אוויר חורפי שגם עושה לנעמי חשק לבשל מרק וגם סוגר אותנו בקרוואן כי אין לאן ללכת (ממש כמו עכשיו).

אופן ההכנה – תמיד יתחיל בטיגון בצל, ומשם ממשיכים עם מה שיש במקרר ובמזווה של הקרוואן הלבן (גזר, סלרי, שום, פטריות, אפונה, עגבניות…) ותבליני הקרוואן (טימין, רוזמרין, עלי דפנה וכמובן הרבה שום!). אפשר להוסיף גם רביולי מהסופר (שתמיד יש לנו במקפיא) או קרוטונים תוצרת נעמי (מיוצרים מקוביות בייגל, מטוגנות בשמן זית ושום. המקפיא שלנו מלא בביגל, בעבר סיפור אהבה מטורף, ועכשיו מוצר נטול פופלריות: הילדים סולדים מבייגלים, ומסרבים לאכול אותם). יוצא חמים וטעים, ועל הדרך פנים הקרוואן מתחמם, החלונות מתכסים באדים, ויש תחושה כייפית של בית חם.

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – את הסיר עם השאריות אי אפשר להכניס למקרר כמו שהוא, כי הוא ישפך בנסיעה, ולכן יש לפצל את הירקות לכלי אחד ואת נוזלי המרק לצנצנת אטומה.

תפוחי אדמה במדורה והמבורגר על האש
המצרכים – fire ring (מנגל, בלשון העם היושב בציון, שיש כמעט בכל אתר קמפינג, ומאפשר גם לעשות מדורה וגם לצלות את הבשר ע”ג גריל ברזל כבד), מזג אוויר לא גשום, בשר טחון טרי (יש בלי סוף ובזיל הזול בכל סופר), לחמניות להמבורגר, תפוחי אדמה עטופים בניר כסף, קטשופ, מיונז, שמנת חמוצה, פטריות מטוגנות, וסלט ירקות או ירקות מאודים (שקיות עם אפונה, אפונת שלג או ברוקלי טרי יש בכל סופר).

אופן ההכנה – למרות פשטות המנה, גילינו שזו אחת המנות שלוקח לנו הכי הרבה זמן להכין וגם כזו שמלכלכת הכי הרבה כלים (שיקול חשוב בהכנה בתנאי הקרוואן גם בגלל המקום הצפוף ועוד יותר מכך בגלל שצריך לשטוף כלים) אבל למרות הכל – זאת אחת המנות האהובות.

השלב הראשון בהכנה הוא לשכנע את הבנים לעשות מדורה. משום מה הם בהתחלה כמעט תמיד לא בעניין, ורק לאחר שהאש כבר בוערת הם נכנסים למשימה בלהט. השלב השני הוא להבעיר את האש. בפארקים ובשמורות אסור לקושש עצים, וכדי לעשות מדורה צריך לרכוש עצים מהרנג’ר או מה- camp host (שהוא אורח שקיבל את הזכות לגור בחניון כל העונה, בדרך כלל בעמדה הכי טובה, היחידה בפארק עם חיבור לחשמל ולביוב, וגם לעשות כסף ממכירת עצים לשאר באי החניון, בתמורה לזה שהוא דואג לנקיון ולסדר בחניון).

העצים שמוכרים בפארקים אינם מהסוג שבוער בקלות. בין השאר כי לפעמים הם רטובים, אבל בעיקר כי הם עשויים מבולי עץ גדולים מדי. לקמפרים אמריקאים מנוסים יש תמיד גרזנים שמאפשרים להם לכתוש את בולי העץ לגזרים קטנים מה שמשפר את מצבם במלאכת ההבערה. אני לעומתם מנסה את כוחי בבערה בסיוע קרטונים, נייר ממוחזר והרבה ניפנוף עם צלחת מעופפת.

במקביל טורחת נעמי על עטיפת תפוחי האדמה בניר כסף, ועל לישת הבשר עם מלח, פלפל, שמן ובצל, וגם שאר התוספות. מפה התהליך די פשוט, ומאוד מאוד טעים.

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – כאמור, ערימות אינסופיות של כלים, וגם הרבה מאד פיח בכל מקום (מתפוחי האדמה) ובעיקר על כפות הרגליים של הילדים…

סלמון במרינדה ופירה
המצרכים – אנחנו אוהבים דגים. גם הילדים. שבמיוחד אוהבים סלמון. נתחי סלמון טרי קל להשיג בכל סופר במחיר שווה לכל נפש. לתוספת: תפוחי אדמה, בצל מטוגן, ירקות ירוקים מאודים (ראו לעיל).

אופן ההכנה – אנחנו משרים את הדג עם רוטב סויה, שמן זית, ושום כתוש. ולאחר זמן מטגנים טיגון קל במחבת (ואפשר גם לעטוף בניר כסף ולשים על הגריל). מתבלים במיץ לימון, ועדיף אפילו בליים (למה הפרי המצויין הזה לא זוכה לפופולריות בארץ? אנחנו צורכים אותו פה בכמויות..). במקביל מכינים פירה (עם שמנת מתוקה וחמאה…). יוצא מעולה…

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – ריח טיגון דגים שנשאר ימים רבים…

פטוציני עם שמנת חמוצה וסלמון מעושן (א-לה-רותם) או עם ליים, שמן ומלח (א-לה-אור)
המצרכים – חבילת פטוציני מהסופר (המקבילה המקומית לספגטי), שמנת חמוצה (השמנת החמוצה פה היא בעלת טעם אחר מבארץ, כמעט גבינתי), סלמון מעושן מביוטיפול-בריטיש-קולומביה, ליים, שמן זית, מלח

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – ארוחה מהירה וקלה להכנה, אפשר להכין גם על אי תנועה באמצע הכביש, או בתחנת דלק…

סלט סושי
המצרכים – שחר אחד במצב רוח יצירתי עם קרייבינג למשהו טעים, אצות סושי שמתגלות פתאום במזווה אחרי שלושה חודשי טיול (לא לדאוג, הן לא חלק מהקראוון, פשוט שכחנו שקנינו…), קוביות אבוקדו , אפונת שלג חתוכה לקוביות, בצל ירוק קצוץ והרבה כוסברה (פה קוראים לזה סילנטרו), ליים ושמן זית.

אופן ההכנה – לערבב הכל בלי לפחד, כן, כן, זה אמור להראות כמו משחת נעליים ירוקה, (או כמו מנה מ”טבעונים שמדכאים אותי”).
טעים בטירוף!

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – הצלחנו למצוא אוכל ממש טעים, שהילדים לא מחסלים לנו (תודה לאלוהי הכוסברה!).

 שקשוקה
בסרטים (הישראליים) תמיד כשאחת הדמויות תגיד שאין לה כלום בבית, יתגלו במקרר לפחות עגבניה, פלפל וביצה, כרמז מטרים לשקשוקה שעומדת להגיע במערכה השלישית.
בתור מי שסירבה אפילו להריח שקשוקה במחצית הראשונה של חיי, אני משתדלת לפצות על הזמן האבוד, ובקיצור – זה באמת מאד טעים!

אופן ההכנה – מכינים כמות גדולה של רוטב עגבניות טעים, ואז משתמשים בכל האמצעים החוקיים לגרום לו להיות חריף ומתובל (כמויות פליליות של שום, פלפל, כמון), הביצים באות בסוף.

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – מאכל מיוחד לימים של קניות, שבהן זכרנו לקנות כמות גדולה של עגבניות.

ארוחה מקסיקנית
נו, לא באמת מדובר בארוחה מקסיקנית, אם כי מאז שהתחלנו לצרוך ליים בכמויות מסחריות זה מתקרב.

המצרכים – טורטיות בחבילה 8 או 10 (אנחנו קונים את אלה מקמח מלא, לפצות על מה שקורה אחר כך..), מקרר מלא כל טוב.

ההכנה – שורפים את הטורטיות על האש.
שמים טורטיה על צלחת ומתחילים להעמיס: אבוקדו, שעועית שחורה, שמנת חמוצה, גבינה צהובה, בצל ירוק, כוסברה, הרבה הרבה ליים.
מקפלים את הצדדים, מגלגלים, מקרבים לפה לביס ראשון, ואז אחד הילדים נזכר שבבעצם גם הוא מאד רוצה טורטיה…

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – הולך מצוין עם בירה IPA (ראו בהמשך).

הארוחה שאחרי הסופר
אחרי טקס הקניות הראשון (הקופאי מתחיל להכניס את המצרכים שלנו לשקיות, אנחנו מסבירים שלא צריך, הקופאי המופתע בונה מגדלי מצרכים בשווי משקל עד שנפנה את העגלה ונתחיל להעמיס אותה מהצד השני של הקופה),

וטקס הקניות השני (אנחנו מגיעים עם העגלה העמוסה לקרוואן, הילדים רצים מהר פנימה חולצים את הסנדלים ומשאירים במעבר, אנחנו קוראים להם לעזור, ומעבירים את המצרכים בסרט נע מהעגלה לשיש/שולחן/רצפה, ואיכשהו מוצאים מקום להכל במקרר = נעמי אלופת הטטריס), מגיעה הארוחה שאחרי…

המצרכים הדרושים – מה שקנינו היום בסופר, בדגש על ירקות ופירות טריים, סושי, בגט ולחמניות טריות.

אופן ההכנה – נעמי מכינה סלט קצוץ טרי עם שלל ירקות שמן זית מלח ולימון (הרבה לימון), כמו בארץ, לפעמים בתוספת צנוברים (לבקשת אור) או גרעיני חמניה (לבקשתי). רותם אוכל מתוכו רק את המלפפונים והפטריות (ולפעמים, לגאוות אימו וסלידת אביו, יספיג את המיץ של הסלט בלחם). אור אוכל מתוכו רק את הפלפלים והעגבניות, ולפעמים את הגזרים. אנחנו, ההורים, נהנים מהכל.
אם התמזל מזלנו והשגנו לחם או בגט טרי וטעים, נתענג עליהם עם חמאה או עם גבינות ואבוקדו.

אבל מבלי כל ספק, פסגת הארוחה יהיה הסושי: ברוב הסופרים, במיוחד בסופרים היותר מפונפנים (whole food, trader joe’s) יש מבחר של מגשי סושי במקרר. לא סושי גורמה, אבל בהחלט ברמה של “הסושיה” בארץ, ובמחיר זול במיוחד. מבלי כל ספק אחת המנות האהובות מכל…
הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – תוך כדי ארוחה הילדים מניחים את הרגליים על קערות הפירות שמתחת לשולחן, חלק מהפירות לא עומדים בלחץ ונשברים…

אלכוהול
שלושה משקאות אלכוהוליים שנפוצים באמריקה (אבל לא בארץ) וטעימים לנו במיוחד:

יין פינו-גריז’יו – יין לבן, הנפוץ ביותר בסופר במחלקת הלבנים, שהוא בדיוק במידת היובש הנכונה.

בירה IPA – Indian Pale Ale – סוג של בירה בעלת טעמי פירות שלא פגשנו עד היום. יש הרבה מאד מבשלות בירה שמייצרות את הבירה הזו והטעמים משתנים מאחת לשניה אבל כמעט תמיד מאוד טעימים. (מי רוצה להיות שותף ולייבא?)

מרגריטה – סתם פחית ב- 1$ בסופר, והרי לכם מרגריטה קרה וטעימה.

 בתאבון !

שבוע 15 – דובים וקרחונים

“נוף מרהיב עד כדי כך שהוא נראה בלתי אמין”, כך תיארה השבוע העיתונאית נרי לבנה את נופי מדינת אלברטה שבקנדה (כן, גם היא כאן כרגע, ובכך עלה מספר הישראלים באלברטה בעשרות אחוזים), ובאמת מאד יפה פה.
יפה וגשום.
מאז שעברנו לקנדה (וגם קצת קודם) מאד גשום לנו, גשום ויפה.

את תחילת השבוע בילינו בגליישר, פארק לאומי שמשותף למונטנה, ארה”ב ולאלברטה, קנדה.
בשעות האחרונות שלנו בארה”ב ערכנו טיול באחד המסלולים היפים של הפארק, מסלול המוליך אל מפלים.
בכניסה למסלול יש שלטים גדולים עם עצות, מה לעשות אם פוגשים דב, וחשוב מכך איך להמנע ממפגש כזה, ובהתאם תדרכתי את הילדים שאנחנו צריכים להשמיע קולות במהלך ההליכה.
בתגובה שחר פיתח תאוריה שמדובר באזעקת שוא, ושהאמריקאים הידועים כמכסת”חים, מפזרים שלטי הפחדה על ימין ועל שמאל, כמו שלטי “סכנת צונמי” בהם נתקלנו לאורך כל החוף המערבי. לפי התאוריה, רק תיירים מפחדים מדובים, וכל המקומיים יודעים את האמת (שמדובר בהפחדה).
מרגע שגובשה התאוריה בקול רם, התחלנו לשים לב, שלכל קבוצת מטיילים שעוברת לידינו יש לפחות מיכל אחד של ספריי פלפל נגד דובים, ביד או על החגורה.
בעוד אנו מתלבטים (אוקי, חלק מאיתנו) האם מדובר במקומיים או בתיירים, הופיעה קבוצה של שלוש נשים (להלן “הסבתות”), ובישרה לנו שגריזלי נראה יורד מההר. “יש לכם ספריי?” הן שאלו, וכששמעו שלא יעצו לנו להשמיע קולות חזקים.

בשלב זה המפלים כבר ממש פחות עניינו אותי, והתחלתי לתכנן איך אנחנו נדבקים לקבוצה של מטיילים עם ספריי, ומגיעים איתם בשלום אל סוף המסלול.
בכל זאת המשכנו אל המפלים (בינתיים המסלול הפך סואן יותר, והיינו מוקפים באנשים), כשלפתע הגיעו לשם הסבתות.
מרגע זה הפתרון היה כתוב על הקיר – נדבקנו לסבתות.
אחרי שהחלפנו מילות נימוסין, שאלתי מאיפה הן.
“אנחנו ממונטנה” הן ענו בשמחה. את חיוך המי-תמיד-צודק שלי, אפשר היה לראות עד אלברטה.
כשהגענו אל סוף המסלול הן העניקו לנו במתנה את ספריי הפלפל שלהן. 

באותו אחר צהריים עברנו לקנדה. את פנינו קיבלו שלטים המציגים את המהירות המותרת בקילומטרים, לוחות אלקטרוניים המציגים את הטמפרטורה במעלות צלזיוס, ותחנות דלק עם מחיר לליטר. ההתאהבות היתה מיידית.

נסענו לווטרטון, החלק הקנדי של שמורת גליישר, שם בילינו כמה ימים.
האזור הרבה פחות מתוייר מהחלק האמריקאי של הפארק, ובהתאם ראינו שם חיות רבות.
(לא לדאוג, את הדובים שצילמנו ראינו ממרחק של מטרים רבים, כשאנחנו עומדים ליד המכונית והם הרחק באחו).

שבוע 14 – Big Sky

מלכתחילה מונטנה (המכונה Big Sky, בשל המרחבים הגדולים תחת השמיים האינסופיים) לא היתה אמורה להיות יותר ממסדרון מעבר בין ילוסטון בדרום מזרח המדינה וגליישר-ווטרטון, פארק לאומי חוצה מדינות בין ארה”ב וקנדה, הנמצא בצפון מערב המדינה. אני די בטוח שלא ידעתי לדקור את מיקומה של מונטנה במפה לפני שהגענו לכאן, והאסוציאציה היחידה שהיתה לי ביחס למדינה הזו קשורה לגלידה בנמל ת”א.

ההתחלה היתה ממש ברוח הציפיות. בלילה הראשון בילוסטון, כשלא מצאנו מקום לישון בתוך הפארק, יצאנו ממנו לעייריה בעלת השם West Yellowstone. בכלל, שמנו לב שבאמריקה שמות של מקומות די מסבירים את עצמם. לרחוב הראשי בעיר יקראו כמעט תמיד Main, ולרחוב הרחב Broadway. אף אחד מהם לא סוחב על גבו את תולדות המקום והאומה, וכדי לחפש במפה את מרכז העינינים לא צריך להיבחן במבחן טריוויה מי היה חוזה מדינת וויומינג. כך הדבר גם לגבי ערים וישובים –  חלק גדול מהמקומות הם לא יותר מהשם שלהם. אם הם ליד מפל יקראו להם Falls-איפשהו ואם הם ממזרח למקום בעל חשיבות (כמו פארק לאומי) יקראו להם East-איפשהו, כאילו כדי לתאם ציפיות עם המבקר המזדמן: “אנחנו פה הדבר הפחות חשוב. הדבר החשוב באזור הוא ה-איפשהו, וכדאי שתבדוק שם אם יש מקום לפני שאתה מגיע לכאן.”

ואכן, על -West Yellowstone לא בנינו יותר מאשר שתהיה מפלט ללילה. מראה העיירה התאים לציפיות – כמה תחנות דלק, הרבה מוטלים וחניוני קרוואנים. לאחר חיפוש קצר בעיר, התמקמנו בחניון לא חינני במיוחד צמוד לשער הכניסה לפארק, מתוך מחשבה שבעיירה עצמה לא נמצא מה לעשות, וכדאי לקצר את הדרך חזרה לפארק (וגם, זה היה הפארק הזול בסביבה…). בדיעבד, התברר שהחניון נמצא בין שתי אטרקציות תיירותיות:  קולנוע IMAX המציג סרטי טבע, ופינת חי גדולה, שהיא בעצם מפלט לדובים וזאבים (בעיקר) שמסיבות שונות הורחקו מהטבע (פציעה, ייתמות בגיל צעיר, או תוקפנות כלפי בני אדם). וכך, לאור האטרציות, החלטנו לחזור למקום לאחר שנסיים את הסיבוב בילוסטון.

הביקור החוזר לא הכזיב. The Grisly & Wolf discovery center היה חוויה אמיתית, והזדמנות לראות דובים, זאבים ועופות דורסים מקרוב ולהכיר אותם באופן אישי (לכל אחד יש שם, וסיפור חייו מוצג באריכות), אך גדולת הכותרת של הביקור היתה מבחן הציידנית. מתברר שהמקום מאפשר לחברות המייצרות פחי זבל, מיכלי מזון וצדניות לבחון את עמידותם בפני דובים. לאזור הדובים הוכנסה ציידנית אטומה עם מזון בתוכה, ובמשך שעה צפינו בדובים מנסים לפצח אותה (במקרה הזה, ללא הצלחה). להשלמת חווית הדובים צפינו ב-IMAX בסרט “דובים” של דיסני, העוקב אחר משפחת דובים (אמא ושני גורים) באלסקה לאורך שנה אחת מחורף ועד חורף. אחלה סרט!

הפתיחה המפתיעה של מונטנה לא אכזבה גם בהמשך. משם נסענו לעיר Bozeman, הקרויה על שמו של מחפש זהב שמצא את מותו, בייריה מסתורית, בילוסטון. העיר (גדולה יחסית במונחי מונטנה, 30,000 תושבים) התגלתה כמקום חביב עד מאוד. במוזיאון הרוקי מוצג שפע שלדים של דינוזאורים (מונטנה היא המדינה בא נמצאו הכי הרבה שלדי דינוזאורים בעולם), ועוד כמה תצוגות נחמדות הקשורות בהיסטוריה הקרובה יותר של המקום, מימי הבהלה לזהב ועד תחילת המאה ה- 20 (למבקר המזדמן יש תחושה שההיסטוריה עברה ישר מעידן הדינוזאורים לימי הבהלה לזהב, תוך דילוג קליל על כל מה שהיה שם בין לבין). ביקרנו גם במוזיאון קטן נוסף, מומלץ לגיקים כמונו –  המוזיאון להיסטוריה של המחשב באמריקה, המציג את תולדות טכנולוגית המידע.

גם את יום הנישואין שלנו (ואת חג השבועות) חגגנו בבוזמן – בארוחת שבועות מסורתית במסעדת סושי מצויינת.

מבוזמן התגלגלנו להלנה, עיר הבירה של מונטנה. בגדול – חור. בקטן – פרק מהולל של קניות יד שניה (נעמי קנתה מעיל של חיילת מצבא ארה”ב, ואני קניתי מעיל שהוגדר ע”י נעמי כמוזר ומגניב..) ואוכל אורגני (קנינו שתי צנצנות טחינה!).

ומהלנה נסענו למיסולה (Missoula), עיר סטודנטים מקסימה, בדרך הררית ויפיפיה.
למיסולה הגענו ביום שישי אחר הצהרים, ובלי לתכנן, נפלנו על אירוע first Friday שהוא מין פסטיבל ברחוב הראשי של העיר המתרחש כל יום שישי ראשון בחודש. היה ממש כייף, הילדים רקדו, אנחנו שתינו בירה ולמחרת בבוקר חזרנו אל מרכז העיר לעוד הסתובבות.

אז נכון, מונטנה אינה קליפורניה (נראה שבחורף די מפוקפק פה) אבל באביב היא מקום די מקסים, והשילוב בין הטבע והנופים לערים החמודות בהחלט עשה לנו את זה. מכאן ממשיכים צפונה, לגליישר ואוטוטו עוברים לקנדה.