מתחילים להרגיש את סוף הטיול. מעכשיו לא עוד טיולים בטבע, הרים מושלגים ואפילו לא חופי תכלת וחול. בשלושת השבועות הקרובים נבלה באווירה עירונית, בסיאטל ואחר כך בניו-יורק. ובין לבין – ניפרד סופית מהבית שליווה אותנו בחמשת החודשים האחרונים.
סיאטל דומה במראה לוונקובר – טבולה בירוק, לחופי מפרצים ואגמים יפים. היא עיר יפה, אבל אף על פי כן היא לא יפה כמו וונקובר.
את השבוע שלנו בסיאטל התחלנו בביקור במפעל בויאינג. הסיור במפעל מאפשר להציץ להנגארים הענקיים בהם מרכיבים חלק ממטוסי הנוסעים של בויאינג, וללמוד על תהליך ההרכבה. בכניסה למרכז המבקרים התברר לנו שאור נמוך בקצת מהסף המותר לכניסה (4 פיט, שהם בערך 120 ס”מ). באנו מוכנים – הנעלנו לו נעליים במקום הסנדלים, בתקווה שזה יגביה אותו בס”מ או שניים, חבשנו לו כובע ברישול על הראש, כדי שגם מלמעלה הוא יגבה, והכי חשוב – תרגלנו איתו לעמוד זקוף. זה כמעט עזר, אבל היו חסרים לו עוד כמה ס”מ לעמוד ביעד. מה שלא עשו הטריקים עשתה ההתחננות: pleasssssse מתחנחן במיוחד מנעמי הציל את המצב ואפשר לנו להיכנס בהרכב מלא.
משם נסענו להתארח אצל משפחת אבנון, לאחר הבתים הדי מדהימים בהם התארחנו כבר, קשה להאמין שעוד אפשר יהיה להדהים אותנו. מתברר שאפשר. יוסי וטובי גרים בבית מיוחד על צלע הר בלב יער גשם, בשכונה על גדת אגם וושינגטון. הילדים התבייתו על הטרמפולינה, אבל לאחר שיוסי הראה לנו את הנדנדה הענקית שתלויה מאחד העצים ומתנדנדת מעל הוואדי, גם אנחנו לא יכולנו להתאפק.
למחרת התגלגלנו לסיאטל (עם הקרוואן!).
ביקרנו בבלארד לוק, מערכת השוואת גובה בין האוקינוס לאגם, בדומה לתעלת פנמה, אכלנו צהרים במסעדת דגים על גדות האגם, והמשכנו לסיור בשכונת פרמונט המגניבה. את הערב סיימנו בפקניק עם משפחת אבנון בפארק שעל גדול אגם וושינגטון.
יום שלישי הגיע. היום בו אנחנו נפרדים מהקרוואן הלבן.
מלאכת האריזה (מתברר שזה ממש לא פשוט, להכניס את כל תכולת הבית שהבאנו מישראל ושצברנו לאורך הדרך לארבע מזוודות), ניקיון הקראוון, הנסיעה דרומה, לאזור נמל התעופה, ותהליך המסירה שלו לריצארד, הנציג של טראנסאטלנטיק, שבא במיוחד מ- LA להחזיר את האוטו, גזלו מאיתנו את רוב היום, ועוד יותר מזה – את רוב כוחנו.
אני חושב שכולנו הרגשנו גם סוג של צביטה בלב, על אובדן חברנו הנאמן שליווה אותנו לאורך 5 חודשים, לקח אותנו בדרכים קצת יותר מ- 9000 מיל (תוך שהוא שותה יותר מ- 1000 גלון של דלק), מ- LA, למדבריות, ומשם חזרה לקליפורניה, ושוב מזרחה ליוטה, ואז צפונה לרוקיז, ועוד יותר צפונה לקנדה, ומערבה לוונקובר וקנדה. את המשך הדרך נעשה כמו סתם תיירים – ברכבות, מטוסים, מלונות ומזוודות.
למחרת לקחנו את עצמנו ממלון שדה התעופה חזרה לעיר סיאטל, והעברנו את היום בשיטוט באזור השוק Pike Market ומרכז העיר (בין היתר עברנו ליד הסניף הראשון של סטארבקס, וקיר המסטיקים).
שמחנו לנצל את הטיפ שקיבלנו מרועי, הבן של יוסי וטובי, ובמקום לטפס על בנין מחט החלל, טיפסנו לתצפית ביום, ובשקיעה, מהבניין הגבוה בדאון טאון סיאטל, בניין קולומביה סנטר.
הילדים ביקשו (שוב!!!) סושי, חיפשנו מסעדה יפנית באינטרנט, ומה רבה היתה השמחה לגלות מקום בשם SAKA NOMI. ממרומי התצפית (קומה 73) מצאנו פחות או יותר את מקום המסעדה, ורעבים מאד ניווטנו אליה, רק כדי לגלות שכשמה אכן מדובר בבר סאקי. סאקי לא שתינו, אבל תמונה יש.
את יום חמישי בשבוע הקדשנו בעיקר למוזיאון ה- EMP, אנחנו נהנו מלקרוא ולשמוע על גיבורי הרוק של סיאטל – קורט קובין וג’ימי הנדריקס. הילדים העדיפו להתרכז בחדר הלגו של המוזיאון. את הביקור (הקצר מדי..לא הספיקו לנו 4 השעות בהן היינו שם), חתמנו בנסיון להקליט ג’ם סשן בחדר ההקלטות של המוזיאון. היה מאד מאד כייף!
זהו. יום אחרון בסיאטל.
התרוצצנו בעיר בנסיון לספוג עוד משהוא ממנה בחצי יום של שוטטות.
עלינו לשכונת קפיטול היל החמודה מאד, וראינו תערוכה של עיצוב יפני.
במלון אספנו את המזוודות (שמשקלן, כך התברר מגיע ביחד ל-150 ק”ג, ולמרות הזמן הארוך שהשקענו בסידורן, מצאנו את עצמנו באמצע שדה התעופה עם תכולה של ארבע מזוודות על הרצפה, מנסים לפתור את חידת ההיגיון – איך לסדר את המזוודות והתיקים כך שנמנע מלשלם על משקל עודף. ספויילר – הצלחנו! התיקים נשלחו אל בטן המטוס במשקל תקין, ואנחנו נגררנו בשדה קילומטרים ארוכים כשבידינו משקולות כבדות המתחזות לתיקי יד תמימים… מתגעגעים לקראוון…) ונסענו לשדה התעופה, אל עבר העיר ניו-יורק, התחנה האחרונה במסע.
The Wilners Are Doing America 
