סיכום שבועי – שבוע רביעי לטיול

(כן כן, כבר עברו ארבעה שבועות. איך שהזמן טס כשמישהו אחר נהנה…).

השבוע הרגשתי כמו בר רפאלי. התעוררתי ולא זכרתי איפה אני.
כבר שבועיים שאנחנו במדבר, ומדובר פה בעיקר בפארקים לאומיים ואטרקציות תיירותיות (אחרת מה יש לנו לחפש פה בחום הזה?!),
כך שבמקום לשהות במקום כמה ימים, להסתובב, לשתות קפה ולעשות דברים לא חשובים – כמו שאני אוהבת,
אנחנו במסע דילוגים אינטנסיבי (יחסית…) מאטרקציה לאטרקציה, מטפסים על איזה הר, כדי לרדת ממנו אחרי שעה (אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזאת דרך מעולה לשרוף קלוריות), כמו ששחר אוהב.

יש אנשים שאוהבים להגיע אל האטרקציות שלהם במכונית, לצאת לתצפית קצרה ולהמשיך לקפה,
יש אנשים שמעדיפים ללכת בתוך האטרקציות שלהם,
אני שייכת לסוג השלישי – מעדיפה להיות בפריס (אפשר גם לונדון, ברצלונה…).

הקיצר,
ביום ראשון נפרדנו מהגרנד קניון, ונסענו לעיר בשם Page, שנמצאית גם היא באריזונה, לחופו של אגם (בעצם זה נהר הקולורדו, מחופש לאגם).

בשני בבוקר נסענו לביקור בקניון אנטילופה, מעבר צר בין הרים אדומים, שקרני השמש חודרות אליו דרך הפתחים ומאירות אותו באור יפה ומיוחד.
עד כאן התיאור היבש, מפה מכונת התיירות המשומנת מתחילה לעבוד:
הכניסה לאטרקציה בשעות הטובות, בהן השמש נמצאית ברום השמיים, עולה 46$ למבוגר ו-26$ לילד, אל האטרקציה אפשר להגיע רק בטנדר של אינדיאנים בעלי השמורה, בכל נסיעה כזאת נוסעים 10-12 איש, מרגע שיורדים מהטנדר יש לנו 50 דקות לעבור את הקניונצ’יק ולצלם, בכל זמן נתון נמצאים בקניונצ’יק כ- 200 איש.
בכמה זמן תתמלא הבריכה?
או במילים אחרות, כמה קניון בדיוק הצלחתי לראות?
מרוב להיטות לצלם לצלם לצלם, לא ממש נמצאים שם, ורק כשמגיעים הביתה ומורידים את התמונות למחשב מבינים מה ראינו.
בשקט בשקט אני אגיד שמדובר במקום מאד מקסים.

למחרת, יום שלישי, שוב נכנסנו מרצוננו הטוב אל פיתחה של אטרקציה נוספת.
שחר פינטז על רפטינג סוער ונוטף טוסטסטרון בקולורדו, בפועל הפלגנו לנו מעדנות בסירת גומי רחבה וכבדה, עם עוד 10 אנשים, כובדנו בלימונדה, ואפילו (כמעט) לא נרטבנו.
האפשרות לראות את ערוץ הנחל מבפנים, ולהביט אל הצוקים הגבוהים מלמטה, בהחלט חיובית, אבל המחיר היקר (מאד!), וההפלגה האיטית (מאד!), גרמו לי (לי!!) להתגעגע לרפטינג שעשינו בחופש הגדול בירדן.

הגברת עם הסמרטוט על הראש זאת אני

ביום רביעי רצינו לבקר בתחנת הכח שליד הסכר הגדול של נהר הקולורדו, ולצערנו הסיורים בוטלו בגלל רוח חזקה.
אותה רוח גם קרעה לנו את הפרגולה המתגלגלת שמחוברת לצידו של הקרוואן, וכך מצאנו את עצמנו שחר ואני זוחלים על רצפה של תחנת דלק, וקושרים היטב את רצועות הבד הקרועות של הפרגולה, כדי שלא יתנופפו בנסיעה אל עמק המונומנט.

עמק המונומנט, הוא עמק מרשים עם הרים דרמטיים שכיכבו במיטב המערבונים, ושבגדול הוא בדיוק מסוג המקומות שמספיק לגמרי לראות מהתצפית ולהמשיך הלאה (קפה וגו..), אבל מאחר וכיבדנו אותו בנסיעה מיוחדת (שעתיים פלוס לכל כיוון), צעדנו בתוכו היום (חמישי) מספר שעות.
לזכותו, מאחר ומדובר בעמק, הצלחתי סוף סוף לשחרר לילדים את הידיים (זוכרים, החזקתי להם אותן רצוף מהגרנד קניון…) ולתת להם לרוץ חופשי.

בקיצור, שבוע של קיטורים (מצדי), אטרקציות, וכרגיל לא צריך לרחם עלינו.
שחר אומר – תחזיקי מעמד עוד שבוע, נעזוב את המדבר, נחזור לקלפורניה ותוכלי לשהות במקום אחד כמה שתרצי (או אפילו יומיים!).

וזאת תמונה שלא קשורה לכלום, ובא לי להעלות

הגרנד קניון – פוסט בתמונות

(רק הערה אחת, שימו לב איפה הידיים שלי נמצאות כל הזמן…)

עוברים את הגבול – שבוע שלישי לטיול

ביום שני, אחרי הביקור בגני יהושוע, התחלנו להתגלגל לכיוון הגרנד קניון.
(היום יום חמישי, ואנחנו עדיין לא שם, אנחנו מתגלגלים ממש לאט…).

קודם כל נסענו לאריזונה, שלוש שעות על כביש מוקף הרים, מעט מאד מכוניות סביבנו ושום סימן לציוויליזציה, אפילו לא חוטי חשמל.

(אני מטפחת תחביב חדש – צילום תוך כדי נסיעה, לפעמים זה מצליח…)

ברגע המעבר עצמו, בין קליפורניה לאריזונה (שלט גדול “אריזונה” לצד הדרך)

הילדים לא הבינו איך אפשר לעבור מדינה בלי גבול, או דרכון, או לפחות גדר…

המפגש הראשון עם אריזונה היה בתחנת דלק, שחר יצא לתדלק וכשחזר לאוטו אמר – אתם לא מאמינים כמה חם בחוץ.
עם תחושת הכמה חם בחוף הלכנו לישון, למחרת בבוקר, יום שלישי, קמנו לרוחות עזות שמשתוללות, ולקור מקפיא.

מפה המשכנו לעיר בשם סדונה, יכולנו להגיע אל העיר בתוך כשעה בנסיעה על האוטוסטרדה, אבל החלטנו לחכות עוד יום שלם, ולנסוע דרך כביש 66, הכביש ההיסטורי שהוביל משיקגו ללוס אנג’לס ושנחנך ב-1926, ושימש ככביש חשוב ומרכזי עד אמצע שנות ה-80.

האמריקאים לוקחים מאד ברצינות את ההיסטוריה שלהם, ובתחילת קטע הכביש שעדיין קיים, יש מוזיאון המוקדש להיסטוריה של הכביש.
ביקרנו בו, מוזיאון חמוד, ואחר כך גם נסענו בכביש, שכצפוי לא היה עמוס מדי.

פה ושם לצד הכביש יש עיירות קטנטנות עם כל מיני אטרקציות, ניסינו לתת צ’אנס לאחת מהן, אבל באמת שלא היה מה לעשות שם.

בין הנסיונות לגלות תחנת רדיו שגם נצליח לקלוט בלי הפרעות, וגם מנגנת מוסיקה סבירה, נפלנו במקרה על תחנת רדיו של כביש 66, שמגישה להיטים אמריקאים קלאסיים (born to be wild…) ומכניסה את הנוסעים לאווירה.
בסיום הנסיעה בכביש אכלנו במזנון חמוד (root beer, זה בעצם בירה שחורה מעורבבת במשחת שיניים….).

בערב הטמפרטורה התקרבה לאפס והכנו מרק מכל הירקות שהיו לנו במקרר.
בלילה היא כבר צנחה למינוס 2, וישנו עם פליסים (בפעם הבאה, נדליק חימום), בבוקר גילינו קרח בשירותים!

אחרי שהשלגים נמסו, ואנחנו התאוששנו מהלילה הקפוא שעברנו, נסענו ביום רביעי לסדונה.
מדובר בעיירונת קטנה ומתוקה, מוקפת בהרים חומים אדומים, ומשופעת בבוטיקים, מסעדות ובתי קפה.

שחר מקפיד מאד שבין פארק לאומי אחד למשנהו אקבל את אספקת היאפיות שאני זקוקה לה כדי להשאר מרוצה (-:
בסביבת סדונה לא מצאנו מקום באתר קרוואנים, והלכנו לישון בבית מלון.
ההנאות הקטנות בחיים – טלוויזיה, אינטרנט עם קצב סביר, אמבטיה בגודל שעולה על 50X50 (ס”מ!!)… היה מרענן!

היום, יום חמישי, ספגנו עוד קצת יאפיות (סוף סוף מצאתי טחינה בחנות מזון אורגני, ואכלתי להם את הראש בסיפורים מרגשים על געגועי לטחינה…),
עשינו טיול קצר בנוף המדהים של ההרים האדומים,

ובערב בקרוואן ראינו סרט (במחשב), ואכלנו פופקורן.

מחר – נוסעים לגרנד קניון!

עץ יהושוע

בסוף שנות השמונים, על עטיפת התקליט “The Joshua Tree” של U2 הופיעו צילומים בשחור לבן של קקטוסים אימתנים וליריים.
הצילומים נערכו, כמובן, בפארק הלאומי Joshua Tree בקליפורניה.

לפני שלושה ימים כשנסענו לפארק נזכרתי בצילומים האלה, ודי הופתעתי לגלות שבמציאות הקקטוסים המדוברים הם מאד ירוקים.
כבר כחצי שעה לפני שמגיעים לפארק הם מתחילים להופיע בצידי הדרך, אחד פה, אחד שם, הנה קבוצה קטנה, ולאט לאט בקבוצות הולכות וגדלות, עד שמגיעים לפארק ושם מדובר בשדות עצומים של קקטוסים. 

 

בערך לפני 150 שנה הם הזכירו לקבוצה של מורמונים אדוקים, את יהושוע (כן, זה משיעורי תנ”ך) שעמד עם ידיים באויר, כדי לדאוג שישראל תנצח במלחמה, ומאז נקרא שמם עצי יהושוע.

הפארק יפהפה! קשה להפסיק להסתכל על העצים המרשימים, במיוחד כשהם מגיעים בכמויות כאלה.

אנחנו מקווים לישון בלילה בפארק, אבל מסתבר שעכשיו, תחילת האביב, זו העונה הבוערת, וכל מקומות הקמפינג תפוסים. לא נורא, מצאנו מקום באתר קרוואנים במרחק 10 דקות נסיעה, ובבוקר חזרנו לפארק כדי לטייל.

אנחנו בוחרים מסלול של קילומטר וחצי (אורך המסלולים החביב עלי), ומתחילים ללכת בשביל, להתפעל מסלעי הענק וכמובן מעצי יהושוע, כשלפתע אנחנו שמים לב למטיילים רבים שבוחרים לטפס על סלעי הענק, ולטייל בגובה, ולא בשביל.
רותם ואור מתלהבים מהאפשרות, ומייד מתחילים לטפס על הסלעים, הלב שלי צונח לתחתונים, ואני שולחת את שחר לשמור עליהם. אני מצליחה להשלים עם דרך הטיול האקסטרימית, כל עוד אני לא צריכה להסתכל.
.

בהמשך היום אנחנו מטיילים במסלול קצר נוסף, גם הוא יפהפה ולשמחתי עם פחות מסלעות לטפס עליהן.

בסביבות ארבע אנחנו מתחילים לסוע אל אתרי הקמפינג שבפארק.
איזה כיף, היום יש מקום לינה בפארק! אנחנו מתמקמים מול נוף מטורף.

אין חיבור לחשמל ולמים (לא לדאוג לנו, לקרוואן יש מיכל של מים טריים, וגנרטור), אבל גם אין קרוואנים שכנים מטר מאיתנו, זה המקום עם הכי הרבה פרטיות שבו היינו עד עכשיו, וללא ספק עם הנוף הכי יפה.

בלילה אנחנו יוצאים לצלם לאור הירח, צילומים בחשיפה ארוכה (רעיון של שחר!) 

(קראנו לפארק גני יהושוע…)

דל בוקה ויסטה

המשכנו צפון-מזרחה, ל Palm Springs. בדרך ימה מלוחה ונופים שממש מזכירים את ים המלח והבקעה. שלא כמו הנופים בדרך, פאלם ספירנג עצמה, ניראת הרבה יותר טוב מכל עיר מדברית ישראלית, הרבה יותר כמו רמת השרון מאשר כמו באר שבע: ירוקה, מזרקות מים, ושוקקת. קשה, עם זאת, שלא להבחין שהשוקקת מתייחס לפילוח מאוד מסויים של האוכלוסיה: בני ובנות גיל הזהב.

פתאום עולה בזכרוננו הדוד (dude) מהפוסט הקודם. זה שאמר שלא מקבלים ילדים. ולא רק הוא. חיפוש מדוקדק במפת אתרי הקמפינג בדרכנו המדברית מגלה לנו שרובם מצהירים על כך שהם מקבלים “בני 55 ויותר”, או חמור מכך “לא מקבלים בני פחות מ-50”. אנחנו מוצאים אחד שמוכן לקבל אותנו, ומתקשרים כבר מהדרך כדי לשריין מקום.

תהליך ההרשמה הטלפוני שמנהלת נעמי בעודי נוהג, מיגע וארוך במיוחד, ומזכיר מילוי שאלון לביטוח הלאומי ולא ללילה באתר קמפינג. חמור מכך – הוא מסתיים בכשלון, כי הגברת מהצד השני לא מצליחה להכניס למחשב את הטלפון שלנו ובלי הטלפון לא ניתן לקבל מספר הזמנה. כפשרה, אנחנו מתחייבים להגיע אליהם עד חמש, ולסגור את ההזמנה פנים אל פנים.

אלא שפאלם ספרינג נעימה לנו ואנחנו מחליטים להנות מאחר הצהרים בה, ומבינים שלא נגיע בזמן לפגישה שנקבעה. נעמי שוב מתקשרת ומגלה שההרשמה הקודמת לא נשמרה בשום מקום ושוב עוברים את התחקיר המקיף (עשרים דקות ארוכות של פרטים), שגם הוא כמעט ונכשל, אך לבסוף צולח. רק שהשיחה מסתיימת עולה בדעתנו שהגברות איתם דיברנו, עונות גם הם לחתך הגילאים המקומי, ושמאוד יכול להיות שלו היה צעיר מהם עונה לנו היה התהליך הטלפוני פשוט ויעיל יותר.

כשהגענו לאתר, סקאי ואלי, לעת ערב, הבנו שלא טעינו. קשה היה לפספס את התנועה השוקקת של רכבי הגולף נהוגים בידי הצעירים ברוחם. הבריכה המחוממת פתוחה בלילה, בישרה לנו אחת מהם. הלכתי. הייתי לבד. מהבריכה ניתן היה לראות בקלות את האולם שלצד הבריכה שוקק חיים כשעשרות מדרי המקום מקיפים את שולחנות הדומינו והקלפים.

בבוקר אספנו את שאריות הפירות והחטיפים שהיו בארוילנר והלכנו עם הילדים לבריכה. כל הדרך לבריכה הסברתי לשניים, תוך המנעות מלהזכיר את האפיון הגילאי המקומי, שאנחנו אורחים ושצריך להתחשב בכך שהבריכה מיועדת ליושבי המקום. הבריכה היא בעצם שתי בריכות ועוד כמה ג’קוזים (כולם, יש לציין, מוזנים ממעינות מינרליים חמים טבעית). באחת מהם התקיים שיעור שחיה צורנית לבני גיל הזהב, והרעיון ששני בני הנמרצים יחלקו אותה עם נבחרת סקאי ואלי בשחיה נראה לי בעייתי. אז הלכנו לבריכה השניה שהיתה כמעט ריקה. רותם ואור התנהגו למופת. לא צעקו ולא השתוללו.

“אתם מדברים אנגלית?” שאלה גברת מקומית אחת שהלכה על שפת הבריכה, “הבריכה הזו היא למבוגרים בלבד. הבריכה השניה היא למשפחות”.

שלחתי את הילדים לבריכה השניה, השיעור הצורני כבר נגמר, אבל הבריכה היתה, כדרכה, שוקקת. נעמי עסקה בעיניניה, ואני ישבתי לי על כיסא נוח ופישפשתי בתיק החטיפים. בעודי מסתכל על הילדים ודואג של יטבעו או חמור מכך יטביעו מי מיושבי המקום, שלפתי בננה ונגסתי בה. היא היתה רכה ובשלה מדי, אבל המשכתי עד הסוף, נזכר בסבתא גולדה שהיתה אומרת: “זה לא רקוב, זה דבש וזה הכי טעים”.

אל תקרא לי מותק, זה עושה לי פריחה

נוסעים מזרחה. המדבר קורא לנו. קיבלנו המלצה מקומית לא לפספס את פארק אנזה בורגו. יש שם שפע פריחה מדברית בעונה הזו של השנה, אבל השנה, היא הוסיפה, יש בצורת, אז אולי הפריחה מתעכבת. נסענו בכל זאת.

גוגל מפס מראה שבין סן-דיגו לפארק יש שעתיים נסיעה. כולם שמחים. נעמי על כך שהנסיעה שוב לא תהיה ארוכה ואני על כך שאפשר להכניס עוד לוקשיין בדרך. עוצרים בלה-ח’ולה, עיירה צפונית לסן דיגו, לראות כלבי ים. לא רק אנחנו עוצרים. כולם עוצרים. במשך דקות ארוכות מסתובבים עם המשאית שלנו סביב החוף בתקווה למצוא חניה. זכרונות מתל אביב עוטפים אותנו, והם נמחקים רק כשאנחנו יוצאים סוף סוף מהארוילנר וצועדים לחוף. כלבי הים שכובים בעשרות על החוף. אפשר לראות ואפשר כמעט לגעת: הם נותנים לך להתקרב עליהם ממש ממרחק של מטר. ממש מגניב.

הזמן עובר מהר כשנהנים, והופ, נגמרו השעתיים של החניה. לא נורא עוד שעתיים מגיעים. הדרך מתמשכת. איזה שעתיים ואיזה מגיעים. לקראת דימדומים ובחלוף 4 שעות נסיעה מכריזה גברת גוגל מפס (ידעתם שהיא מדברת עברית ? ביליתי חצי שעה ארוכה בנסיון להחליף אותה במקומית, אבל לא ממש הצלחתי): “היעד שלך נמצא מימנך”. אמצע שום מקום. כביש ומדבר. מה פה בדיוק היעד שלנו ? כנראה הגברת לא מקומית אז היא לא ממש יודעת כמה זמן לוקח להגיע ובכלל לאיפה צריך…אלא שעכשיו אין לנו קליטה, ואפילו היא לא יכולה למצוא לנו יעד אחר. ממשיכים לנסוע על הכביש המדברי. מדי פעם מנסים לתלות תקווה בשלט קטן שמבצבץ לצד הדרך או בדרך עפר המתפצלת ממנה. אבל לא. מדבר ודרך, דרך ומדבר. הילדים מאחור שואלים בקצב הולך וגדל את שאלת השאלות: “מתי נגיע” ואין מי שיענה.

פתאום צומת, שלט עץ ומפה דהויה. ניצלנו. רק נשאר לנסוע עוד איזה חצי שעה לישוב בורגו ספירנגס שבלב השמורה (גברת גוגל מפס- לא יכלת להציע את זה מלכתחילה?). הערב יורד, ובאמת כבר נמאס לנסוע. נכנסים לאתר הקרוואנים הראשון שמצאנו. דוד (Dude) נחמד מסביר לנו שהם לא מקבלים ילדים, אבל בטח בהמשך הרחוב נמצא עוד אתרים, ובכל מקרה, אפשר לישון בקמפינג ליד מרכז המבקרים. עוד 5 דקות וזהו. הפעם באמת הגענו.

למחרת התעוררנו לבוקר מדברי, כזה שיש גם אצלנו, אולי חוץ מהקקטוסים. פה ושם שיחים עם פריחה לבנה או צהבהבה שמזכירה את שיחי המדבר שלנו (“זה בטח רותם” אמרה נעמי בבטחון של בוטנאית, או לפחות של אמא של). שיח אחד, נפוץ במיוחד ערום מעלים, עם פריחה אדומה בקצות הענפים, וזהו. הגברת במרכז המבקרים אמרה שהשנה לא תהיה פריחה כמו כל שנה, והראתה את האלבום הצבעוני המרשים של הפריחה מהשנים הקודמות, אתם בטח שמעתם, זה בגלל הבצורת.

 

שבוע שני לטיול

אחרי סופ”ש נעים ורגוע (פסטיבל לוויתנים, וקצת ים), בילינו את רוב יום שני בוול-מארט ובנסיעה לסאן דייגו.
בסביבות שש הגענו אל אתר הקרוואנים, שממוקם ליד לשון של אוקיינוס, ויצאנו לטיול קצר ליד הים.

 למחרת בבוקר קמנו מוקדם (יחסית), ויצאנו ברוב טקס (ותיק מלא בסנדויצ’ים) אל גן החיות הגדול בעולם!כבר כשנכנסנו בשערי הגן היתה לי הרגשה טובה בקשר אליו – שום מוסיקת דיסני קסומה לא נשמעה ברקע, שום הבטחות לקיצור תורים תמורת תוספת תשלום, גן החיות היה הוא עצמו, גן חיות. מייד ידעתי שנסתדר.

בגן היינו כשבע שעות (!), ואכן מדובר בגן חיות מוצלח ומגוון מאד.

למחרת, יום רביעי, יצאנו מלאת מוטיווציה (מלאת, כי היה ברור לי שמדובר ביום מושלם מבחינתי), לטיול עירוני בסאן דייגו.
מילים כמו דאון-טאון, איטליה-הקטנה, ורובע פנסי הגז הילכו עלי קסם, ובדמיוני צפו ועלו חנויות עיצוב, בגדים מגניבים, בתי קפה מקסימים…

את כל אלו לא מצאנו. באזורים בהם הסתובבנו, התגלתה עיר נקיה מאד, וריקה מאד. איפה כל האנשים? איפה הם מבלים כשאנחנו מחפשים קסם בעיר הסטרילית?

את המצב הציל מוזיאון הילדים, שאמנם לא הופיע בחלומות שלי, אבל שימח מאד את רותם ואור, והאמת שגם אנחנו מאד נהנו.

אולפן הקלטות קטן, של כלי נגינה עשויים כלי מטבח

מתקן לטיפוס, שבחלקו העליון תלויים רמקולים. כשהילדים רצים ונוגעים בתפוזים מושמעים צלילים. המהירות שבה מתקרבים אל התפוזים משפיעה על גובה הצליל.

קוביות, שנוצרו על ידי גידול של פטריות בתבניות. במילים אחרות אלו לא קוביות, אלא פטריות בצורת קוביה.

בצהריים אכלנו במסעדה מאד אמריקאית. הרגשתי כמו בבדיחה של וודי אלן, רק מלהיפך – אוכל מבאס ובמנות גדולות.

 את היום סגרנו בנמל של סאן דייגו.
ביקרנו במוזיאון ימי, ראינו ספינות וצוללות מבחוץ ומבפנים. היה מענין.

ביום חמישי, בדרכנו אל המדבר עצרנו בחוף הים הצפוני של סאן דייגו, שם מסתובבים להם חופשי חופשי כלבי ים!

הדרך למדבר היתה מאד יפה, ועברה בין עיירות קטנות (וציוריות, כמובן).

עד שבשלב מסוים, הכל נהיה מדברי.

וביום שישי בבוקר, פורים, הילדים התחפשו לנינג’ות (מסכות מחנות הכל בדולר, בגדים מפה ומשם).
(מישהו יודע איפה יש אוזני המן טובים בקליפורניה?)

חג שמח, ולילה טוב מאמריקה.

שגרת טיול

קשה להאמין שעברו בסך הכל 5 (וחצי) ימים מאז שקיבלנו את הקרוואן.
הבית הקטן והמצ’וקמק הזה, שמצד שני באמת יש בו הכל, כאילו היה הבית שלנו מתמיד…

אנחנו קמים בבוקר (לאט כמו ששחר כתב) וקודם כל מניחים קומקום על הכיריים, כן כן, כיריים, פה זה אמריקה – לא מאמינים בקומקום חשמלי. עד שהקומקום שורק (רטרו!!) גולשים קצת באינטרנט ומצחצחים שיניים.
ופה יש לי הודעה חגיגית – אני מתגעגעת מאד מאד מאד לרוחב פס של 15 מגה שהיה לנו בבית.
כל מי שרוצה לבכות על כמה החיים קשים בישראל, שיחשוב שוב. כמה רע כבר יכול להיות במדינה עם קומקום חשמלי, ואינטרנט שמאפשר להעלות 30 תמונות לפייסבוק בפחות מ-50 דקות?

גילוי נאות – את חמשת הלילות האחרונים העברנו באתרי קרוואנים, שנידונו מראש לאינטרנט מצ’וקמק, אם בכלל התמזל מזלנו ומצאנו אתר עם ויי-פיי.

איפה היינו? כן, ארוחת בוקר. אחרי קפה וקישקושים, אנחנו יוצאים לעמל יומנו (בסביבות השעה אחת עשרה).
בימים האחרונים היינו בעיר מתוקה במיוחד בשם ונטורה, בפסטיבל לווייתנים (שבו לא ראינו, אף לא לוויתן אחד) קומפקטי ונחמד בדנה-פויינט (נקניקיות, בירה ולהקה שעושה קאברים ל-doors, מה רע?), אתמול בילינו שלוש שעות  (!) בוול-מארט, בקניית אוכל והשלמת חוסרים של כלי מטבח ואמבטיה, והיום בילינו שעות ארוכות בגן החיות של סאן-דייגו

בקיצור, לא סובלים פה.

אל ומאתרי הבילוי אנחנו נוסעים בקרוואן, שחר נוהג, אני מנווטת, וכבר מגלים בקיאות בשמות הכבישים בקליפורניה (כביש 5 הוא איילון של סאן דייגו, סתם אם תהיתם…).

אחר הצהריים אנו חוזרים הביתה מורעבים, ומייד פונים איש לעיסוקיו המגדריים – אני מתחילה לבשל, ושחר מחבר את הקרוואן למים וחשמל ועוד פעולות נחוצות (פרטים בפוסט הקודם).
עד עכשיו הספקנו כבר לבשל פה שקשוקה, סטייקים עם פירה, פסטות מסוגים שונים, ומבחר אינסופי של טורטיות – בית.

לפעמים אנחנו מטיילים ברגל אחרי הצהריים באזור הקרוואן, מקלחות, ספר לפני השינה (שתיים דובים, מומלץ!) והופ נגמר היום.
החדשות הטובות בטיול ארוך שכזה, הן שלמרות שעברו כבר שבוע וחצי מתחילת הטיול, הסוף ממש לא נראה באופק.
החדשות הבינוניות הן, שמדי פעם אני מתגעגעת הביתה.

לפחות מהסופרמרקטים פה אני מרוצה. למרות הגישה העילאית והמתנשאת מהפוסט הקודם שלי, יש פה שפע כל כך מסחרר, שבאמת אנחנו מוצאים את כל מה שאנחנו רוצים (כמעט, לא מצאתי עלי גפן עם אורז) וכבונוס קונים כל מיני מאכלים מכסיקניים, ומכינים אותם ככה שאפילו המכסיקאים לא חשבו שיכולים להיות כל כך טעימים.

 

The RVilner

תכתוב, היא אמרה לי תכתוב…והאמת גם אני חשבתי שכדאי שאני אנסה להתמסר לעניין הזה, אבל בפועל, במהלך השבוע שאנחנו במסעות (בהתחלה ב- LA, ואחר כך בנדודים בקרוואן) כל דקה פנויה שבה היינו ליד המחשב כשהוא מחובר לאינטרנט ויש לו אספקה של חשמל או שנעמי תפסה אותו או שנזקקתי לו למלאכת תכנון הימים הבאים.

אז עכשיו, עשר ורבע בלילה, אנחנו לחוף האוקיינוס, באתר ללא חשמל וללא WIFI, כולם כבר ישנים, ולי נשארו 20% בבטריה לכתוב…לא רק שאני צריך להתגבר על מחסום כתיבה אלא שאני צריך לעשות את זה במירוץ נגד הזמן מול בטריה מצ’וקמקת שמתרוקנת מהר יותר מהמחשבות בראשי..

אופס, הפיסקה הקודמת עלתה לי ב- 6% בטריה..נראה שכך או כך אני אצטרך להשלים את הכתיבה מחר, כשיהיה חשמל (ושוב להתחרות עם נעמי על זמן המחשב)

נעמי מתארת כה יפה את מסעותנו, ואני אנסה להוסיף את חלקי לסיפור…

ביום רביעי קיבלנו את הקרוואן, הRVילנר. עוד בארץ התקשרנו עם חברת השכרה מתמחה בתחום וזולה יחסית, עליה קיבלנו המלצה חמה מגיא וענת שעשו מסע כזה לפני כמה שנים. כבר בארץ היה נדמה שבחרנו בחירה שתזמן לנו הפתעות. ובכל זאת, הופתענו לגלות שארנסט, מנהל החברה המתגורר בדרך כלל בניו-יורק בעצמו בה לקחת אותנו מהדירה הצפופה של לולה, לאי שם בפרברי LA בו נמצא הסניף המקומי של חברת ההשכרה. סניף אמרנו ? מגרש גרוטאות של עשרות קרוונים ישנים גדולים וקטנים. היו בו אולי 5 קרוואנים שנראו ראויים למסע, אבל התברר שאף אחד מהם אינו שלנו, כי שלנו תיכף יחזור מהמוסך..

ארנסט הוא יקה חביב, בן 65 לערך, שהגיע לפני 40 שנה מאירופה לארה”ב ופתח בה חברה להשכרת קרוואנים. הוא יצא לסיבוב, ולאחר חצי שעה חזר עם הקרוואן. את השעות הקרובות העברנו במחיצתו כשהו מסביר על מערכות הקרוואן השונות, ובעיקר איך לתפעל אותן ואיך לאבחן תקלות. ארנסט הוא אולי יקה במוצא, אבל קשה להגיד שהוא גילה קפדנות של יקה בתדריך ובמילוי הטפסים. להפך, זה היה תדריך קצת מבולבל ובעיקר מצאנו את עצמנו מזכירים לו מספר נושאים מתוך ה check list שהבאנו מהארץ.

אבל כל זה מתגמד (מתגמד זו המילה המתאימה) מול חווית הנסיעה ב-RVילנר. ארנסט שלח אותנו לקניות כדי שיספיק לתקן עוד כמה דברים ולארגן לנו ציוד מטבח ושינה (שמשום מה נשכחו בהזמנה), וכך יצאנו לנו לסיבוב בשכונה המקומית עם הבית על גלגלים שלנו.התחלתי בנסיעה לאחור במגרש של ארנסט, אבל מהר מאוד הוא עצר אותי ואמר שבעצם עדיף שהוא ינהג את הקטע הזה בעצמו. קשה להגיד שזה הוסיף לבטחון שלי, וכך, כשהRVילנר היה מחוץ למגרש, פונה לכיוון הנכון, התחלנו לנסוע, בטוחים שבדרכנו נגלח חצי מהמכוניות החונות בצידי הדרך.

ברגעים הראשונים, כמו שגיל היטיב לתאר, הכי מפחיד זה להתבונן במראות הצד ולגלות שמשאית ענקית צמודה לך לאחוריים, ואז להבין שהמשאית הזו זה בעצם אתה. להפתעתנו הצלחנו לנסוע לחנות ואפילו לחזור (ומשהתארכו הקניות והתעכבנו, גם ארנסט גילה דאגה והתקשר לברר למה עוד לא חזרנו). לבסוף, לעת ערב, לאחר שנגמרו התדריכים, הקניות, התיקונים והחתימות, יצאנו סוף סוף למסע אל עבר אתר הקמפינג הראשון שלנו, מלאי צפיה וגם חששות.

לאחר כמה ימים וכמה מאות ק”מ, נדמה לי שכמו חבורת עיוורים שממששים פיל, כך כל אחד מאיתנו, הוילנרים, תופס את הקרוואן אחרת.

עבור נעמי הקרוואן הוא בית. מבחינתה, אפשר להעמיד אותו על בלוקים באיזה שהוא מקום ולהעביר את הזמן עד סוף הטיול בתוכו בלי לזוז אפילו מטר. ככה גם לא נסתכן בנסיעות ארוכות עם האוטו הענק הזה, וגם נצליח להנות ולמצות עד תום את המקום בו אנחנו נמצאים כרגע (יהיה אשר יהיה).

עבור הילדים, הקרוואן הוא מגרש משחקים אחד גדול, וממש לא איכפת להם איפה הוא נמצא. הם מצליחים לשחק בו מחבואים, לקפצץ על המיטות, לשחק משחקי דמיון מתחת לשולחן האוכל, וכמובן לשחק במליון הצעצועים שהבאנו איתנו מהארץ (לרבות מחשב וטאבלט). החוץ כמעט ולא מעניין אותם (אלא אם מובטחת להם אטרקציה), ואנחנו ממש מוצאים את עצמנו מתחננים בפניהם שיצאו להתרוצץ בדשא או בחוף הים כשאפשר, לא תמיד בהצלחה. נעמי ואני באמת תוהים מה הם קולטים מכל העניין והאם הטיול הזה הוא לא סתם הפרעה ברצף המשחקים שלהם..

לי נדמה שרק עבורי הקרוואן הוא באמת רכב. אולי זה בגלל שאני הנהג היחידי (לא נסיתי אפילו לשכנע את נעמי לנהוג, גדול עלי..). אבל הוא לא רק רכב, הוא גם סוג של יצור דורש צומי שצריך לטפל בו כל הזמן:  למלא דלק (והרבה), למלא מים נקיים, לרוקן את המים המלוכלכים, לטפל בנזילות, לחבר לחשמל, לנתק מהחשמל, לחמם את המים החמים, להפעיל את משאבת המים, לבדוק שהמכלים לא מלאים מדי, לא ריקים מדי,… כל זה היה בתדריך של ארנסט, אבל משום מה רק אני חתום עליו…היום, פעם ראשונה מזה 5 ימים שנעמי ראתה איך נראה תהליך הריקון של האוטו משפכים. לא היה קשה לראות את ההפתעה בפניה: “מה כל כל זה אתה עושה כל יום?”

הימים הראשונים שלנו בRVילנר הם מין נסיון לתת לכל אחד את מה שהוא צריך או מצפה. ההשקמות מאוחרות איטיות וממושכות. עד שסידורי הבוקר והאוכל מסתיימים, אנחנו מופתעים לראות שהשעה היא כמעט אחת עשרה. אם אנחנו מתכננים נסיעה ארוכה, נעמי תשאל בדרך: ” אולי נעצור כאן?, לא חייבים להגיע עד …”, ואם אנחנו רוצים לצאת מהקרוואן ולהסתובב בסביבה הקרובה, עוד דקות ארוכות יחלפו עד שנשכנע את הילדים להפסיק את מה שהם עסוקים בו ולצאת לדרך.

די מפתיע שלמרות כל זה אנחנו מסכמים כל יום, לאור שקיעה מקסימה בחוף כזה או אחר, שממש, אבל ממש, היה כיף היום.

מקבלים את הקרוואן

ביום חמישי בבוקר ארזנו את עצמנו (הגענו עם שמונה תיקים, ועכשיו יש לנו כבר עשרה, ובלי שופינג…) ונסענו במונית לקבל את הקרוואן.

בלי הרבה הקדמות, הראו לנו את הקרוואן שהולך להיות הבית שלנו בחודשים הקרובים.

קודם כל הייתי בשוק מהגודל של המכונית, במפלצת הזאת אנחנו אמורים לנהוג? יאבא’לה!!
נכנסתי פנימה, חשדנית, שוכחת לחלוטין שלפני רגע הרכב נראה לי ענק – פה יש מקום לכולנו? זה לא צפוף קצת? מרוב שוק והדחקה לא נכנסתי לראות איך השירותים והמקלחת נראים עד תשע בערב.

בשלוש השעות הקרובות קיבלנו הסבר מדוקדק על כל המערכות של הרכב והבית.
(אור אומר שקרוואן זאת בקתה על גלגלים, אני אומרת שמדובר בפיצול אישיות רציני).
מצד אחד קיבלנו לידיים רכב, שצריך להחליף לו שמן, לדאוג ללחץ האויר בצמיגים, למלא דלק…
מצד שני זה בית, המקרר עובד על גז, אבל בעצירות הוא עובר אוטומטית לעבוד על חשמל, ממלאים מים, מרוקנים מים…בית.

ככל שההסברים ממשיכים, אני נכנסת ללחץ – בשביל מה היינו צריכים את זה? למה לא שכרנו אוטו, רגיל, אולי עם בגאז’ גדול, ואיתו היינו מטיילים ממוטל למוטל? חסרי דאגות, קלילים, אורזים את המזוודות ופורקים, אורזים ופורקים…

כשהטיול יגמר, אני אוכל לחלטר בתור מודל פסיכולוגי להתמודדות עם מצבי לחץ. לאורך היום אני עוברת ממצב של הכחשה לכעס (טוב, נו, לא ממש) להתמקחות להתמודדות, מזגזגת בין המצבים הלוך וחזור, רגע אחד מאוהבת ברעיון של בית שנוסע איתנו, רגע אחר כך מבועתת מהגודל של הרכב, מהאחריות שבטיפול נכון בכל המערכות וכו’..וכו’..

בסביבות שלוש, הולכים לארגן לנו מצעים וכלי מטבח, ובינתיים אנחנו נוסעים בקרוואן לעשות קניות בסופרמרקט אמריקאי סמוך.
בעל החברה מכוון את שחר לצאת ברוורס מהחצר של חברת ההשכרה, ואנחנו מתחילים בנסיעה שאורכת עשר דקות ומרגישה הרבה יותר.
יש לי הרגשה שאנחנו נוסעים בטנק, שאנחנו קרובים מדי למדרכה, שאנחנו נוסעים מהר מדי, ולאט מדי, ולמה לא שכרנו פרייבט?!

נכנסים לסופרמרקט, שפע מסחרר של מוצרים לא מוכרים, כמה אני לא אוהבת לעשות קניות בישראל, וכמה כיף לעשות קניות בחו”ל.

מקררי ענק מלאים בנקניקיות ופסטרמות, וקילומטרים של דונאטס עם זיגוגים צבעוניים, וקורנפלקסים בצבעים זרחניים. אני מסתובבת בין המדפים כמו נזירת זן (יש דבר כזה?) מרגישה בריאה ובריאותית מאי פעם. (תזונה ישראלית שולטטטטת!!)
אנחנו ממלאים עגלה, משלמים, מגיעים לקרוואן, ומעבירים את המצרכים ישירות מהעגלה אל הארונות והמקרר! הופה, זה מוצא חן בעיני!

בחזרה לחברה, מקבלים כלים ומצעים ויוצאים לדרך של 25 דקות עד למחנה הקרוואנים שבו נעביר את הלילה.
רוב הנסיעה עוברת בכביש מהיר, מזל שיש לנו GPS שנותן הוראות בעברית.
שחר אמיץ בעיני בצורה בלתי רגילה.

מגיעים למחנה, מתמקמים, מוציאים את הבגדים והספרים מהתיקים ומסדרים בארונות. בחמשת החודשים הקרובים זה מקום הקבע שלהם. הופה, גם זה מוצא חן בעיני! וממתי אני בכלל אומרת הופה?

לסיום היום המסחרר אנחנו מכינים ארוחת ערב – סלט ירקות, ממרח חומוס, ביצה מקושקשת…
הרגשה של ביתיות.

לילה טוב בית חדש שלנו.