פוסט האוכל הגדול

בעקבות ההצלחה המטאורית של הפוסט המשותף הקודם (חצי טיול), גאים להגיש פוסט משותף נוסף:

אחד היתרונות הגדולים של הקרוואן הוא היכולת להכין בו אוכל בתנאים של בית..בעצם לא בדיוק בית (לפחות לא הבית שלנו) בהתחשב בצפיפות ובקוטן. מצד שני, אילוצי המקום מכריחים אותנו לגלות יצרתיות והתמדה כל פעם שאנחנו נדרשים למלאכת הבישול.

כך נראה אזור העבודה שלנו:  
זה המזווה:

 זה מקרר הרווקים שלנו (בתור מי שמציצים למקררים של אחרים, הגיע הזמן להציץ לשלנו…):

סל הלחמים (ניידות היא ערך חשוב מאד בקרוואן העמוס והצפוף):

וכך נראים מרתפי היינות:

מרק ירקות
המצרכים – מבחר ירקות, מזג אוויר חורפי שגם עושה לנעמי חשק לבשל מרק וגם סוגר אותנו בקרוואן כי אין לאן ללכת (ממש כמו עכשיו).

אופן ההכנה – תמיד יתחיל בטיגון בצל, ומשם ממשיכים עם מה שיש במקרר ובמזווה של הקרוואן הלבן (גזר, סלרי, שום, פטריות, אפונה, עגבניות…) ותבליני הקרוואן (טימין, רוזמרין, עלי דפנה וכמובן הרבה שום!). אפשר להוסיף גם רביולי מהסופר (שתמיד יש לנו במקפיא) או קרוטונים תוצרת נעמי (מיוצרים מקוביות בייגל, מטוגנות בשמן זית ושום. המקפיא שלנו מלא בביגל, בעבר סיפור אהבה מטורף, ועכשיו מוצר נטול פופלריות: הילדים סולדים מבייגלים, ומסרבים לאכול אותם). יוצא חמים וטעים, ועל הדרך פנים הקרוואן מתחמם, החלונות מתכסים באדים, ויש תחושה כייפית של בית חם.

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – את הסיר עם השאריות אי אפשר להכניס למקרר כמו שהוא, כי הוא ישפך בנסיעה, ולכן יש לפצל את הירקות לכלי אחד ואת נוזלי המרק לצנצנת אטומה.

תפוחי אדמה במדורה והמבורגר על האש
המצרכים – fire ring (מנגל, בלשון העם היושב בציון, שיש כמעט בכל אתר קמפינג, ומאפשר גם לעשות מדורה וגם לצלות את הבשר ע”ג גריל ברזל כבד), מזג אוויר לא גשום, בשר טחון טרי (יש בלי סוף ובזיל הזול בכל סופר), לחמניות להמבורגר, תפוחי אדמה עטופים בניר כסף, קטשופ, מיונז, שמנת חמוצה, פטריות מטוגנות, וסלט ירקות או ירקות מאודים (שקיות עם אפונה, אפונת שלג או ברוקלי טרי יש בכל סופר).

אופן ההכנה – למרות פשטות המנה, גילינו שזו אחת המנות שלוקח לנו הכי הרבה זמן להכין וגם כזו שמלכלכת הכי הרבה כלים (שיקול חשוב בהכנה בתנאי הקרוואן גם בגלל המקום הצפוף ועוד יותר מכך בגלל שצריך לשטוף כלים) אבל למרות הכל – זאת אחת המנות האהובות.

השלב הראשון בהכנה הוא לשכנע את הבנים לעשות מדורה. משום מה הם בהתחלה כמעט תמיד לא בעניין, ורק לאחר שהאש כבר בוערת הם נכנסים למשימה בלהט. השלב השני הוא להבעיר את האש. בפארקים ובשמורות אסור לקושש עצים, וכדי לעשות מדורה צריך לרכוש עצים מהרנג’ר או מה- camp host (שהוא אורח שקיבל את הזכות לגור בחניון כל העונה, בדרך כלל בעמדה הכי טובה, היחידה בפארק עם חיבור לחשמל ולביוב, וגם לעשות כסף ממכירת עצים לשאר באי החניון, בתמורה לזה שהוא דואג לנקיון ולסדר בחניון).

העצים שמוכרים בפארקים אינם מהסוג שבוער בקלות. בין השאר כי לפעמים הם רטובים, אבל בעיקר כי הם עשויים מבולי עץ גדולים מדי. לקמפרים אמריקאים מנוסים יש תמיד גרזנים שמאפשרים להם לכתוש את בולי העץ לגזרים קטנים מה שמשפר את מצבם במלאכת ההבערה. אני לעומתם מנסה את כוחי בבערה בסיוע קרטונים, נייר ממוחזר והרבה ניפנוף עם צלחת מעופפת.

במקביל טורחת נעמי על עטיפת תפוחי האדמה בניר כסף, ועל לישת הבשר עם מלח, פלפל, שמן ובצל, וגם שאר התוספות. מפה התהליך די פשוט, ומאוד מאוד טעים.

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – כאמור, ערימות אינסופיות של כלים, וגם הרבה מאד פיח בכל מקום (מתפוחי האדמה) ובעיקר על כפות הרגליים של הילדים…

סלמון במרינדה ופירה
המצרכים – אנחנו אוהבים דגים. גם הילדים. שבמיוחד אוהבים סלמון. נתחי סלמון טרי קל להשיג בכל סופר במחיר שווה לכל נפש. לתוספת: תפוחי אדמה, בצל מטוגן, ירקות ירוקים מאודים (ראו לעיל).

אופן ההכנה – אנחנו משרים את הדג עם רוטב סויה, שמן זית, ושום כתוש. ולאחר זמן מטגנים טיגון קל במחבת (ואפשר גם לעטוף בניר כסף ולשים על הגריל). מתבלים במיץ לימון, ועדיף אפילו בליים (למה הפרי המצויין הזה לא זוכה לפופולריות בארץ? אנחנו צורכים אותו פה בכמויות..). במקביל מכינים פירה (עם שמנת מתוקה וחמאה…). יוצא מעולה…

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – ריח טיגון דגים שנשאר ימים רבים…

פטוציני עם שמנת חמוצה וסלמון מעושן (א-לה-רותם) או עם ליים, שמן ומלח (א-לה-אור)
המצרכים – חבילת פטוציני מהסופר (המקבילה המקומית לספגטי), שמנת חמוצה (השמנת החמוצה פה היא בעלת טעם אחר מבארץ, כמעט גבינתי), סלמון מעושן מביוטיפול-בריטיש-קולומביה, ליים, שמן זית, מלח

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – ארוחה מהירה וקלה להכנה, אפשר להכין גם על אי תנועה באמצע הכביש, או בתחנת דלק…

סלט סושי
המצרכים – שחר אחד במצב רוח יצירתי עם קרייבינג למשהו טעים, אצות סושי שמתגלות פתאום במזווה אחרי שלושה חודשי טיול (לא לדאוג, הן לא חלק מהקראוון, פשוט שכחנו שקנינו…), קוביות אבוקדו , אפונת שלג חתוכה לקוביות, בצל ירוק קצוץ והרבה כוסברה (פה קוראים לזה סילנטרו), ליים ושמן זית.

אופן ההכנה – לערבב הכל בלי לפחד, כן, כן, זה אמור להראות כמו משחת נעליים ירוקה, (או כמו מנה מ”טבעונים שמדכאים אותי”).
טעים בטירוף!

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – הצלחנו למצוא אוכל ממש טעים, שהילדים לא מחסלים לנו (תודה לאלוהי הכוסברה!).

 שקשוקה
בסרטים (הישראליים) תמיד כשאחת הדמויות תגיד שאין לה כלום בבית, יתגלו במקרר לפחות עגבניה, פלפל וביצה, כרמז מטרים לשקשוקה שעומדת להגיע במערכה השלישית.
בתור מי שסירבה אפילו להריח שקשוקה במחצית הראשונה של חיי, אני משתדלת לפצות על הזמן האבוד, ובקיצור – זה באמת מאד טעים!

אופן ההכנה – מכינים כמות גדולה של רוטב עגבניות טעים, ואז משתמשים בכל האמצעים החוקיים לגרום לו להיות חריף ומתובל (כמויות פליליות של שום, פלפל, כמון), הביצים באות בסוף.

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – מאכל מיוחד לימים של קניות, שבהן זכרנו לקנות כמות גדולה של עגבניות.

ארוחה מקסיקנית
נו, לא באמת מדובר בארוחה מקסיקנית, אם כי מאז שהתחלנו לצרוך ליים בכמויות מסחריות זה מתקרב.

המצרכים – טורטיות בחבילה 8 או 10 (אנחנו קונים את אלה מקמח מלא, לפצות על מה שקורה אחר כך..), מקרר מלא כל טוב.

ההכנה – שורפים את הטורטיות על האש.
שמים טורטיה על צלחת ומתחילים להעמיס: אבוקדו, שעועית שחורה, שמנת חמוצה, גבינה צהובה, בצל ירוק, כוסברה, הרבה הרבה ליים.
מקפלים את הצדדים, מגלגלים, מקרבים לפה לביס ראשון, ואז אחד הילדים נזכר שבבעצם גם הוא מאד רוצה טורטיה…

הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – הולך מצוין עם בירה IPA (ראו בהמשך).

הארוחה שאחרי הסופר
אחרי טקס הקניות הראשון (הקופאי מתחיל להכניס את המצרכים שלנו לשקיות, אנחנו מסבירים שלא צריך, הקופאי המופתע בונה מגדלי מצרכים בשווי משקל עד שנפנה את העגלה ונתחיל להעמיס אותה מהצד השני של הקופה),

וטקס הקניות השני (אנחנו מגיעים עם העגלה העמוסה לקרוואן, הילדים רצים מהר פנימה חולצים את הסנדלים ומשאירים במעבר, אנחנו קוראים להם לעזור, ומעבירים את המצרכים בסרט נע מהעגלה לשיש/שולחן/רצפה, ואיכשהו מוצאים מקום להכל במקרר = נעמי אלופת הטטריס), מגיעה הארוחה שאחרי…

המצרכים הדרושים – מה שקנינו היום בסופר, בדגש על ירקות ופירות טריים, סושי, בגט ולחמניות טריות.

אופן ההכנה – נעמי מכינה סלט קצוץ טרי עם שלל ירקות שמן זית מלח ולימון (הרבה לימון), כמו בארץ, לפעמים בתוספת צנוברים (לבקשת אור) או גרעיני חמניה (לבקשתי). רותם אוכל מתוכו רק את המלפפונים והפטריות (ולפעמים, לגאוות אימו וסלידת אביו, יספיג את המיץ של הסלט בלחם). אור אוכל מתוכו רק את הפלפלים והעגבניות, ולפעמים את הגזרים. אנחנו, ההורים, נהנים מהכל.
אם התמזל מזלנו והשגנו לחם או בגט טרי וטעים, נתענג עליהם עם חמאה או עם גבינות ואבוקדו.

אבל מבלי כל ספק, פסגת הארוחה יהיה הסושי: ברוב הסופרים, במיוחד בסופרים היותר מפונפנים (whole food, trader joe’s) יש מבחר של מגשי סושי במקרר. לא סושי גורמה, אבל בהחלט ברמה של “הסושיה” בארץ, ובמחיר זול במיוחד. מבלי כל ספק אחת המנות האהובות מכל…
הטאץ’ המיוחד של הקרוואן הלבן – תוך כדי ארוחה הילדים מניחים את הרגליים על קערות הפירות שמתחת לשולחן, חלק מהפירות לא עומדים בלחץ ונשברים…

אלכוהול
שלושה משקאות אלכוהוליים שנפוצים באמריקה (אבל לא בארץ) וטעימים לנו במיוחד:

יין פינו-גריז’יו – יין לבן, הנפוץ ביותר בסופר במחלקת הלבנים, שהוא בדיוק במידת היובש הנכונה.

בירה IPA – Indian Pale Ale – סוג של בירה בעלת טעמי פירות שלא פגשנו עד היום. יש הרבה מאד מבשלות בירה שמייצרות את הבירה הזו והטעמים משתנים מאחת לשניה אבל כמעט תמיד מאוד טעימים. (מי רוצה להיות שותף ולייבא?)

מרגריטה – סתם פחית ב- 1$ בסופר, והרי לכם מרגריטה קרה וטעימה.

 בתאבון !

שבוע 15 – דובים וקרחונים

“נוף מרהיב עד כדי כך שהוא נראה בלתי אמין”, כך תיארה השבוע העיתונאית נרי לבנה את נופי מדינת אלברטה שבקנדה (כן, גם היא כאן כרגע, ובכך עלה מספר הישראלים באלברטה בעשרות אחוזים), ובאמת מאד יפה פה.
יפה וגשום.
מאז שעברנו לקנדה (וגם קצת קודם) מאד גשום לנו, גשום ויפה.

את תחילת השבוע בילינו בגליישר, פארק לאומי שמשותף למונטנה, ארה”ב ולאלברטה, קנדה.
בשעות האחרונות שלנו בארה”ב ערכנו טיול באחד המסלולים היפים של הפארק, מסלול המוליך אל מפלים.
בכניסה למסלול יש שלטים גדולים עם עצות, מה לעשות אם פוגשים דב, וחשוב מכך איך להמנע ממפגש כזה, ובהתאם תדרכתי את הילדים שאנחנו צריכים להשמיע קולות במהלך ההליכה.
בתגובה שחר פיתח תאוריה שמדובר באזעקת שוא, ושהאמריקאים הידועים כמכסת”חים, מפזרים שלטי הפחדה על ימין ועל שמאל, כמו שלטי “סכנת צונמי” בהם נתקלנו לאורך כל החוף המערבי. לפי התאוריה, רק תיירים מפחדים מדובים, וכל המקומיים יודעים את האמת (שמדובר בהפחדה).
מרגע שגובשה התאוריה בקול רם, התחלנו לשים לב, שלכל קבוצת מטיילים שעוברת לידינו יש לפחות מיכל אחד של ספריי פלפל נגד דובים, ביד או על החגורה.
בעוד אנו מתלבטים (אוקי, חלק מאיתנו) האם מדובר במקומיים או בתיירים, הופיעה קבוצה של שלוש נשים (להלן “הסבתות”), ובישרה לנו שגריזלי נראה יורד מההר. “יש לכם ספריי?” הן שאלו, וכששמעו שלא יעצו לנו להשמיע קולות חזקים.

בשלב זה המפלים כבר ממש פחות עניינו אותי, והתחלתי לתכנן איך אנחנו נדבקים לקבוצה של מטיילים עם ספריי, ומגיעים איתם בשלום אל סוף המסלול.
בכל זאת המשכנו אל המפלים (בינתיים המסלול הפך סואן יותר, והיינו מוקפים באנשים), כשלפתע הגיעו לשם הסבתות.
מרגע זה הפתרון היה כתוב על הקיר – נדבקנו לסבתות.
אחרי שהחלפנו מילות נימוסין, שאלתי מאיפה הן.
“אנחנו ממונטנה” הן ענו בשמחה. את חיוך המי-תמיד-צודק שלי, אפשר היה לראות עד אלברטה.
כשהגענו אל סוף המסלול הן העניקו לנו במתנה את ספריי הפלפל שלהן. 

באותו אחר צהריים עברנו לקנדה. את פנינו קיבלו שלטים המציגים את המהירות המותרת בקילומטרים, לוחות אלקטרוניים המציגים את הטמפרטורה במעלות צלזיוס, ותחנות דלק עם מחיר לליטר. ההתאהבות היתה מיידית.

נסענו לווטרטון, החלק הקנדי של שמורת גליישר, שם בילינו כמה ימים.
האזור הרבה פחות מתוייר מהחלק האמריקאי של הפארק, ובהתאם ראינו שם חיות רבות.
(לא לדאוג, את הדובים שצילמנו ראינו ממרחק של מטרים רבים, כשאנחנו עומדים ליד המכונית והם הרחק באחו).

שבוע 14 – Big Sky

מלכתחילה מונטנה (המכונה Big Sky, בשל המרחבים הגדולים תחת השמיים האינסופיים) לא היתה אמורה להיות יותר ממסדרון מעבר בין ילוסטון בדרום מזרח המדינה וגליישר-ווטרטון, פארק לאומי חוצה מדינות בין ארה”ב וקנדה, הנמצא בצפון מערב המדינה. אני די בטוח שלא ידעתי לדקור את מיקומה של מונטנה במפה לפני שהגענו לכאן, והאסוציאציה היחידה שהיתה לי ביחס למדינה הזו קשורה לגלידה בנמל ת”א.

ההתחלה היתה ממש ברוח הציפיות. בלילה הראשון בילוסטון, כשלא מצאנו מקום לישון בתוך הפארק, יצאנו ממנו לעייריה בעלת השם West Yellowstone. בכלל, שמנו לב שבאמריקה שמות של מקומות די מסבירים את עצמם. לרחוב הראשי בעיר יקראו כמעט תמיד Main, ולרחוב הרחב Broadway. אף אחד מהם לא סוחב על גבו את תולדות המקום והאומה, וכדי לחפש במפה את מרכז העינינים לא צריך להיבחן במבחן טריוויה מי היה חוזה מדינת וויומינג. כך הדבר גם לגבי ערים וישובים –  חלק גדול מהמקומות הם לא יותר מהשם שלהם. אם הם ליד מפל יקראו להם Falls-איפשהו ואם הם ממזרח למקום בעל חשיבות (כמו פארק לאומי) יקראו להם East-איפשהו, כאילו כדי לתאם ציפיות עם המבקר המזדמן: “אנחנו פה הדבר הפחות חשוב. הדבר החשוב באזור הוא ה-איפשהו, וכדאי שתבדוק שם אם יש מקום לפני שאתה מגיע לכאן.”

ואכן, על -West Yellowstone לא בנינו יותר מאשר שתהיה מפלט ללילה. מראה העיירה התאים לציפיות – כמה תחנות דלק, הרבה מוטלים וחניוני קרוואנים. לאחר חיפוש קצר בעיר, התמקמנו בחניון לא חינני במיוחד צמוד לשער הכניסה לפארק, מתוך מחשבה שבעיירה עצמה לא נמצא מה לעשות, וכדאי לקצר את הדרך חזרה לפארק (וגם, זה היה הפארק הזול בסביבה…). בדיעבד, התברר שהחניון נמצא בין שתי אטרקציות תיירותיות:  קולנוע IMAX המציג סרטי טבע, ופינת חי גדולה, שהיא בעצם מפלט לדובים וזאבים (בעיקר) שמסיבות שונות הורחקו מהטבע (פציעה, ייתמות בגיל צעיר, או תוקפנות כלפי בני אדם). וכך, לאור האטרציות, החלטנו לחזור למקום לאחר שנסיים את הסיבוב בילוסטון.

הביקור החוזר לא הכזיב. The Grisly & Wolf discovery center היה חוויה אמיתית, והזדמנות לראות דובים, זאבים ועופות דורסים מקרוב ולהכיר אותם באופן אישי (לכל אחד יש שם, וסיפור חייו מוצג באריכות), אך גדולת הכותרת של הביקור היתה מבחן הציידנית. מתברר שהמקום מאפשר לחברות המייצרות פחי זבל, מיכלי מזון וצדניות לבחון את עמידותם בפני דובים. לאזור הדובים הוכנסה ציידנית אטומה עם מזון בתוכה, ובמשך שעה צפינו בדובים מנסים לפצח אותה (במקרה הזה, ללא הצלחה). להשלמת חווית הדובים צפינו ב-IMAX בסרט “דובים” של דיסני, העוקב אחר משפחת דובים (אמא ושני גורים) באלסקה לאורך שנה אחת מחורף ועד חורף. אחלה סרט!

הפתיחה המפתיעה של מונטנה לא אכזבה גם בהמשך. משם נסענו לעיר Bozeman, הקרויה על שמו של מחפש זהב שמצא את מותו, בייריה מסתורית, בילוסטון. העיר (גדולה יחסית במונחי מונטנה, 30,000 תושבים) התגלתה כמקום חביב עד מאוד. במוזיאון הרוקי מוצג שפע שלדים של דינוזאורים (מונטנה היא המדינה בא נמצאו הכי הרבה שלדי דינוזאורים בעולם), ועוד כמה תצוגות נחמדות הקשורות בהיסטוריה הקרובה יותר של המקום, מימי הבהלה לזהב ועד תחילת המאה ה- 20 (למבקר המזדמן יש תחושה שההיסטוריה עברה ישר מעידן הדינוזאורים לימי הבהלה לזהב, תוך דילוג קליל על כל מה שהיה שם בין לבין). ביקרנו גם במוזיאון קטן נוסף, מומלץ לגיקים כמונו –  המוזיאון להיסטוריה של המחשב באמריקה, המציג את תולדות טכנולוגית המידע.

גם את יום הנישואין שלנו (ואת חג השבועות) חגגנו בבוזמן – בארוחת שבועות מסורתית במסעדת סושי מצויינת.

מבוזמן התגלגלנו להלנה, עיר הבירה של מונטנה. בגדול – חור. בקטן – פרק מהולל של קניות יד שניה (נעמי קנתה מעיל של חיילת מצבא ארה”ב, ואני קניתי מעיל שהוגדר ע”י נעמי כמוזר ומגניב..) ואוכל אורגני (קנינו שתי צנצנות טחינה!).

ומהלנה נסענו למיסולה (Missoula), עיר סטודנטים מקסימה, בדרך הררית ויפיפיה.
למיסולה הגענו ביום שישי אחר הצהרים, ובלי לתכנן, נפלנו על אירוע first Friday שהוא מין פסטיבל ברחוב הראשי של העיר המתרחש כל יום שישי ראשון בחודש. היה ממש כייף, הילדים רקדו, אנחנו שתינו בירה ולמחרת בבוקר חזרנו אל מרכז העיר לעוד הסתובבות.

אז נכון, מונטנה אינה קליפורניה (נראה שבחורף די מפוקפק פה) אבל באביב היא מקום די מקסים, והשילוב בין הטבע והנופים לערים החמודות בהחלט עשה לנו את זה. מכאן ממשיכים צפונה, לגליישר ואוטוטו עוברים לקנדה.

שבוע 13 – חשיפה לצפון

גרנד טיטון
למרבה השמחה הגענו לפארק הלאומי גרנד טיטון (וייאומינג), לפני שהגענו לילוסטון, הגדול והמשוכלל ממנו,
כך הצלחנו ממש להנות ולהעריך את מה שיש לו להציע – אגמים, בעלי חיים, שיט בקייק וכל זה כשברקע הרים מושלגים ופוטוגניים. 

ילוסטון
ילוסטון הוא ללא ספק פארק לאומי מליגת העל.
קודם כל, זהו הפארק הלאומי הראשון בעולם (גנב את התואר ליוסימטי שהוקם קודם, ממש מתחת לאף, כי יוסימטי הוקם בשלב הראשון כפארק מדינה, ורק אחר כך הפך לפארק לאומי).
בילוסטון הכל קורה בגדול: תופעות הטבע הכי קיצוניות (והכי מסריחות), הגייזרים הכי מרשימים בעולם, שפע בעלי החיים, שפע הצלמים החובבים שגורמים לפקקי תנועה כדי לצלם את בעלי החיים, מפלים אדירים, קילומטרים של אחו, ובהתאם גם הרבה מאד מטיילים.

* המלצה – כדאי להגיע לעיירה שממערב לשמורה (בעלת השם המפתיע West Yellowstone), יש בה גן חיות קטן עם גריזלי וזאבים, ובית קולנוע שמציג סרטי טבע מצויינים. עוד פרטים בפוסט של מונטנה.*

פוסט חצי טיול – ההרגלים (המוזרים) שפיתחנו באמריקה

לרגל חצי הטיול, פוסט משותף לנעמי ושחר (פרסים למי שיזהה מה נכתב על ידי מי)

זהה את ההוצאה
אחד המשחקים שללא ספק התמכרנו אליהם הוא זהה את ההוצאה.
פעם או פעמיים בחודש אנחנו מורידים את רשימת ההוצאות (הארוכה!) בכרטיסי האשראי לקובץ אקסל, עוברים הוצאה הוצאה ומנסים להזכר מה בדיוק קנינו.
זה נשמע כמו פעולה אפרורית של מנהל חשבונות, אבל בפועל מדובר בתרגיל מהנה מאד בדמיון מודרך, ודרך מצויינת להעלות זכרונות מרגעים מרגשים:
“מה קנינו ב-6.99 בדרך לוגאס?” (חלב ומיץ תפוחים), וב- 11.29 בעיירה בשם oakdale? (אה, עוד חלב ומיץ תפוחים)…

מצא את תחנת הדלק הזולה
למרבה ההפתעה, באמריקה מחיר הדלק אינו קבוע.
הפערים בין תחנת דלק אחת לשניה מגיעים לאחוזים מופלגים, ולמרות שאנחנו כבר אחרי יותר מעשרים תדלוקים, לא פיצחנו עדיין את השיטה במלואה.
למדנו שככול שמתרחקים מקליפורניה (ומהערים הגדולות בה) המחיר יורד, וגם שיש חברות מסוימות שעל פי רוב מציעות מחיר זול במיוחד (אבל גם לא תמיד מכבדות כרטיסי אשראי), אבל אין לנו שום הסבר לפער של 10% שאנחנו מגלים לפעמים בין שתי תחנות שנמצאות באותו צומת.
וכך, בכל פעם שהמיכל מתקרב לסופו, ותחנה נקרית בדרכנו עולה השאלה האם עכשיו לתדלק או למשוך הלאה.
לפעמים, כמו מהמרים שמאמינים שהמזל יאיר להם פנים לפני שהכסף בכיסם יגמר, נחליט להמשיך לנסוע בתקווה שהנורה הצהובה המעידה על מיכל ריק תדלק רק בסמוך לאואזיס הדלק הזול הבא.
לפעמים, כמו משקיע שקול בבורסה, ניכנס בכל זאת לתחנה הראשונה שנמצא, אבל נמלא רק חצי או שליש מיכל, בתקווה שבהמשך הדרך נשלים את המילוי במחיר זול במיוחד.
ואם במקרה יש לנו חיבור לאינטרנט, ויש לנו גם זמן, תמיד נוכל להעזר באפליקצית “Buddy for cheap gas price” הלא מאוד ידידותית אבל האמינה.

שלטים צהובים
בשלב מסוים התחלתי לצלם אותם. יש כמה ממש מצחיקים…

The quest for the holly pickle
מה יש לאמריקאים נגד מלפפונים חמוצים טעימים?
הם לא אוהבים שטעים להם? זה גורם להם להרגיש אשמים?
כבר מהקניה הראשונה בסופרמרקט, התחיל הקרייבינג שיבוא על סיפוקו כנראה רק בישראל, לקופסה פשוטה של מלפפונים חמוצים בלי סוכר, בלי כמויות אינסופיות של חומץ, ואם אפשר גם זיתים ירוקים טובים (ניסינו. נתנו הזדמנות לכמה קופסאות שימורים של medium ripe olives והם הזכירו במרקם ובטעם קורנפלקס שנשאר בחלב יותר מדי זמן…).
אור מחכה בכיליון עיניים לניו יורק, ששם, כך הבטחנו לו, המלפפונים החמוצים מתגלגלים ברחובות, או לפחות נמכרים במעדניות ותיקות של אוכל יהודי.
עוד ברשימה מלפפונים טריים קטנים (המלפפונים פה נראים כמו אלות בייסבול) טחינה, גזרים טעימים (כן, גזר), וכמובן, עלי גפן ממולאים (בקניה האחרונה ב-trader joe’s קנינו 6 קופסאות!).
על לחם טרי ופריך וקפה טוב ויתרנו מראש…

זיהוי לוחיות רישוי
זה התחיל משיגעון פרטי שלי, ומהר מאד הילדים נדבקו.
באמריקה יש 50 מדינות (לא כולל את הוואי), ולכל מדינה יש לוחית רישוי צבעונית ייחודית.
וכך אפשר למצוא אותנו בכל מגרש חניה או רחוב שבו אנחנו משוטטים, משפילים מבט ומנסים להבין אם מדובר באוהיו או באיידהו, בוירג’יניה או בג’ורג’יה, או שאולי זו לוחית ממש בלתי נדירה (קליפורניה).
(בונוס: על הדרך הילדים לומדים את שמות כל המדינות).
אנחנו לא לבד, גם האמריקאים נהנים מאד לבדוק זה את לוחיתו של זה, בתקווה לשלוף את משפט המחץ: “oh, you’re a long way from home…”.
לפעמים נדמה לי שהלוחיות השונות הן מזימה של ממשלת ארצות הברית, במטרה לשבור את הקרח, ולתת לאנשים תירוץ לפצוח בשיחה…

חונך בקופסא
לפני שנסענו, קיבל רותם מאריק, החונך שלו בבי”ס “מקום לגדול”, קופסא קטנה ובה כרטיסים עם משימות שיהיו תחליף למפגש השבועי בינהם. כרטיס לכל שבוע. המשימות מגוונות, חלקם רציניות ולימודיות (“מה למדת השבוע על…”), חלקן מעוררות מחשבה ואישיות (“מה גילית על עצמך…”) וחלקם מהנות ומשעשעות (“ללמוד שיר באנגלית”).
וכך, אימצנו לעצמנו מנהג: כל יום שישי, לאחר ארוחת הערב, רותם פותח את הקופסא ושולף עוד כרטיס, מקריא אותו בקול, וכולנו ביחד נרתמים בהנאה גדולה לביצוע המשימה.

החיפוש אחר אתר הקמפינג המושלם
מה בסך הכל צריך? רשימת הקרטריונים שלי ממש צנועה:

1. נוף עוצר נשימה, לחופו של אגם או על גדת פלג נחל.
2. מקום שקט, רחוק מהכביש. הגרועים מבין המקומות בהם היינו היו צמודים לכביש המהיר. השד יודע למה מישהו ירצה להקים בכלל אתר קרוונים ליד הכביש?
3. כזה שלא צריך להזמין אליו מקום מראש, והוא פשוט נקרה כך סתם בדרכנו
4. עם חיבור לחשמל, מים זורמים וביוב. אבל הכי חשוב – חיבור ל- WIFI, או לפחות שנמצא בכיסוי של חברת הסלולר שלנו
5. לא צפוף, כזה שבו אתה בקושי רואה את הקרוואן שלידך
6. עם בריכה מחוממת או לפחות גינת שעשועים לילדים או מתקן אחר (מיני גולף?)
7. שרותי כביסה בקרבת מקום
8. זול

כן, ברור, חלק מהקרטריונים הנ”ל ממש סותרים. אך לרשותינו אוסף של ספרים ואפליקציות שבעזרתם אנחנו מנסים לנווט את עצמנו לארץ הקמפינג המובטחת, בתהליך מורכב וארוך של מחקר והשוואה (בדגש על המילה א-ר-ו-ך). למרבה הפלא אנחנו מצליחים למצוא אתרים שלהם ציון טוב ברוב הקרטריונים. אבל אין ספק – האתרים הכי שווים הם אילו שאליהם נקלענו במקרה, בלי תכנון.

ויש שיגידו (הם פה ממש לידי): למה זה בכלל חשוב? כי בעצם ברוב הזמן רובנו נמצאים בתוך הקרוואן, החלונות מוגפים, חושך בחוץ – אז מה זה משנה איפה אנחנו ישנים? ובכל זאת – עבורי אין תענוג גדול מלהרגיש שלשעות ספורות אני גר במקום עם הנוף המושלם, ושאם אני רק ארצה, אוכל לגור פה לתמיד….

שבוע 12 – שני ימי הולדת ושלוש מדינות

השבוע אנחנו במסע מקליפורניה לילוסטון, שבואיומינג, ענין של 1,500 קילומטר, פלוס מינוס (שעדיין לא נגמר).
בגדול לא עשינו שום דבר חשוב,
בקטן היינו בשלוש מדינות, וחגגנו שני ימי הולדת.

במוצ”ש חגגנו סוג של ל”ג בעומר.

ביום ראשון הגענו לאגם טאהו, מתוך תקווה שביום ההולדת של שחר, למחרת, שחר ורותם יוכלו לשוט בקייאק על האגם.
בסופו של דבר היה קר מדי, ובשלישי בבוקר ירד אפילו שלג.

בשלישי בצהריים עברנו לנבאדה, ובלי תופים וחצוצרות עזבנו את קליפורניה המצויינת והיפה.
נסענו כמעט ארבע שעות, וזה מה שראינו רוב הזמן:

 גם ברביעי נסענו ארבע שעות, וההיי-לייט של היום היה מיני-גולף באתר שבו ישנו בלילה.
הילדים הלכו לשחק בשמחה, למרות שהוזהרנו ע”י שרה, הגברת הנחמדה ממשרד הקבלה, שכל המסלול מכוסה קוצים דוקרניים (סטיקרים, בלשונה).

בחמישי בבוקר יצאנו לנסיעה קצרה יחסית מגבול נבאדה-יוטה לסלט-לייק-סיטי.
בדרך בלי התראה מוקדמת, נסענו דרך קילומטרים רבים מאד של מרבצי מלח.
נוף לבן, מסנוור, וגם מאד יפה.

בחמישי בערב, נסעתי לבד לכנסיה המורמונית, כדי לשמוע חזרה של המקהלה והתזמורת.
היה מאד מוצלח!

בשישי קרענו את העיר!
טוב, נו, לא ממש, לקחנו את הילדים לפלנטריום חמוד וצנוע, וקצת הלכנו ברגל וגילינו שאפילו במעוזם של המורמונים יש הרבה הומלסים.

בשבת רותם חגג יומולדת 9.
במשאלות שלו לקראת יום ההולדת הוא כתב:
אני רוצה להיות במלון, לאכול ארוחת בוקר במסעדה, לקבל מתנות, לאכול סושי.
כל המשאלות הוגשמו במלואן!

בשבוע הבא הופכים תקליט – חצי טיול מאחורנו.

איך התמכרתי לקניות

זהו. התמכרתי לקניות.

לכאורה זה ברור – אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, ארץ האוטלטים והקניונים, ארץ האמזון פריים, ארץ הוולמרט והקוסקו. במקום כזה אי אפשר שלא להתמכר. אז זהו שלא, לא לקניות כאלו התמכרתי.

כבר בשבוע הראשון שלנו מצאנו את עצמנו מטיילים ברחוב ראשי של עיירת חוף קליפורנית (ונטורה, כך נדמה לי, היה שמה). בין שוק האיכרים הומה, חנויות ספרים מגניבות, בוטיקים לאין ספור, נחשפנו לראשונה לחנות יד-שניה. ההתאהבות הייתה מיידית. עד כדי כך, שלחנות הזו, הראשונה, ניסינו לחזור שוב (הגענו, אבל אחרי שעות הפעילות), כמעט חודש אחר כך לחפש פריט שחמדתי ולא רכשנו בביקורנו הראשון.

נכון, חניות יד שניה יש גם בארץ, אבל לא כאלו. זה לא דומה לחנות וינטג’ אופנתית בשנקין או בוטיק היפסטרי מגניב ברמת אביב. כבר השם עושה את ההבדל: Thrift store. מכיוון שמעולם לא נתקלתי קודם במילה הזו ,Thrift, בדקתי במילון. חסכנות אמר גוגל טרנסלייט, ואף הוסיף קימוץ.

ואכן, השם אינו מטעה. דמיינו אולם רחב מידות, כמו קומה של חנות כלבו, בה ניתן למצוא מכל הבא ליד. בגדים, כמובן, בכל המידות ובכל הדגמים, ורובם הגדול ממש ממש לא להיטי אופנה. בוודאי לא להיטי אופנה עכשוויים (גם לא לאוהבי הוינטג’), ונדמה לי שגם לשעתם הם היום סתמיים למדי (נעמי מאשרת). חולצות כפתורים, מכנסי גינס, מעילים אפרוריים, ג’קטים בגווני בז’. כולם מסודרים על מתלים, מכובסים, ממויינים למידות, נשים וגברים ילדים (ולפעמים אפילו תינוקות) וסגנונות לבוש. וגם, כמעט שכחתי – נעלים משומשות.

מחלקת כלי בית ומטבח קטנה אך במעט ממחלקת האופנה. חלקי סרוויס (וגם סרוויסים שלמים), קנקני קפה, סירים, סכו”ם. הקיצור – כל מה שצריך להיות במחלקת מטבח. המחלקות הקטנות יותר מרתקות לא פחות: ספרים (כמובן), משחקים (משחקי קופסא, פזלים, צעצועים…), תיקים ומזוודות, כלי עבודה (מפטישים, מברגים, כלי גינה וגם מסור חשמל, ואפילו פטיש אוויר).

מחלקת הספורט עם הפריט הפופולרי ביותר – תיק גולף עם סט מחבטים (ראיתי, אני נשבע, עשרות תיקים כאילו, ומאות מחבטים), אופני כושר ולפעמים גם הליכונים, ושאר מתקני כושר בייתיים, שנרכשו בוודאי ע”י אמריקאים שמנמנים בנסיון אחרון, כושל, להוריד ממשקלם, וגם אופניים ממש, על פי רוב במידות קטנות.

וכמובן, אי אפשר לוותר על המחלקה החביבה עלי במיוחד: מחלקת החשמל. מסכי טלוויזיה ישנים אך עובדים ומרצדים מולך, ממש כמו בחנות בסט-בי, שואבי אבק, מכשירי חשמל למטבח (הפופולרי מכולם – פרקולטור קפה אמריקאי), והמדף הנפלא, מעורר הדמיון, המכיל כל מיני. כל מיני מה? כל מיני דברים שהיו פעם חלק ממכשירי חשמל: ג’ויסטיקים למשחקי מחשב, עכברים, מקלדות, כבלים מחברים, ומטענים. בכל פעם שאני ניגש למדף הזה אני רואה את עצמי מצליח למצוא שם אביזר שממש חסר לי או מצליח להרכיב מכמה חלקי כל מיני שכאלו מכשיר חדש ומגניב.

זה המקום לספר שעד כה היתה בי רתיעה מהמחשבה על יד-שניה. נעמי, להבדיל ממני, היא רוכשת וותיקה בחניות בגדים כאילו בארץ. המחשבה על קניית בגדים שמישהו זר לבש לפני (שלא לדבר על נעליים משומשות המקושרות אצלי למראות קשים ממקומות נוראיים) מעוררת אצלי סוג של אי נחת שמתרגם לתחושות גירוד ואיקצוץ פיזיות ממש. והאיקצוץ מתרגם בראשי לרתיעה מקימוץ. אני? יד שניה? מה אני קמצן? אני יכול להרשות לעצמי חדש.

משהו בחנויות החסכנות האמרקאיות שינה אצלי את הגישה. אני לא יודע אם זאת העובדה שאנחנו בטיול, ובין כה לא מתכננים לסחוב איתנו ציוד חזרה לארץ, ולכן המחשבה על פריט יד שניה זול שישרת אותנו בטיול פתאום ניראת קוסמת. אולי זאת חווית הגילוי המצפה בכניסה לחנות: איזה מציאה נמצא הפעם? ואולי זו הגישה המקומית שמתייחסת לישן (ועובד) בכבוד ומתבטאת בכמות החנויות ובאופן שבו הם מסודרות, ואולי זה פשוט המחיר הזול בצורה מטורפת. כך או כך – התמכרנו.

וכך, כשאנחנו מגיעים לעיר קטנה או גדולה, אני ממהר לחפש בגוגל את כתובות ה-  Thrift store near me, ואם אחת מהן ממש ליד או בנתיב הנסיעה שלנו, אנחנו מנווטים לשם בצפייה דרוכה למציאת מציאה. בראש רשימת הקניות המדומיינת שלי אני מקווה למצוא אופניים או קייאק ישנים (בכנות, נראה לי שזה קצת מעבר למצאי האפשרי בחניות שכאלו, אבל עוד לא התייאשתי), מסחטת מיץ (אחת כזו ראינו בחנות הראשונה בוונטורה, ולא קנינו, ולכן ניסינו לחזור לשם כעבור חודש), ושואב אבק (נמאס לטאטא את הקרוואן…). כנראה כל אחד מפריטים אילו ימשיך להיות משאת נפש לא מושגת, ולפרנס את החזרות שלנו לעוד ועוד חנויות חסכנות.

וכאן טמון ההבדל בין קונספט “יד שתיים” מהארץ לחנויות החסכנות האמריקאיות. כבר קנינו מוצרי יד שניה בארץ באינטרנט. אתה יודע מה אתה מחפש, נכנס למנוע החיפוש ומוצא (או לא) את מה שחיפשת. כל חווית הגילוי של מאות מוצרים שלא באמת חיפשת נחסכת ממך. וזה באמת כל הכייף. במסעותינו בחניות כאן מצאנו בגדים לנעמי (מכף רגל ועד ראש – 10$), חצובה מעולה למצלמה (6$) וספרי ילדים (3$), אבל בעיקר – נהנו לחפש.

אז אם עד שנחזור עוד נישאר חמים על הקונספט – נראה שיש לנו בשורה חברתית חדשה לארץ: חניות יד שניה זולות וטובות. וגם אם לא נגשים את הבשורה בעצמנו, אולי מישהו יקרא את הפוסט הזה ויישם….

שבוע 11 – הסקויות שולטטטטטות!

 השבוע התאהבתי בעץ!
הכרזה קצת דרמטית, אבל מדוייקת.

אחרי 5 ימים ביוסימטי, שבהם עשינו טיוליים רגליים (לא ארוכים מדי) למפלים מרשימים ואגמים יפהפיים בנוף של שווייץ, בילינו את סוף השבוע הקודם בתחזוקה.

ביוסימטי הצלחנו למצוא מקום לינה במרכז הפארק (שחר ישב בסבלנות וריפרש את המחשב, עד שפתאום היה ביטול לאחת העמדות, ומייד נרשמנו. עקרונית כל החניונים הם fully booked עד אוגוסט).

היה נהדר לישון במרכז הפארק, ולהגיע ברגל לכל הטיולים, אבל אחרי 4 לילות בלי חיבור לחשמל ומים (לקרוואן יש מיכל מים טריים משלו שמספיק למקלחות קצרות ושטיפת כלים ליממה אחת, וגם בטריה משלו בנוסף לבטריה של האוטו שמונעת מאיתנו לשבת בחושך כמו פולנים טובים), נזקקנו לרענון.

בקיצור, בסוף השבוע הקודם נסענו לעיר גדולה בשם Fresno (עיר תאומה של עפולה, למי שתוהה למה הוא לא שמע את השם בעבר), כדי למלא את המקרר (הכריזו את מספר הרכב שלנו בכריזה של וולמרט כי השארנו אורות דולקים, אנחנו מפורסמים!), לעשות כביסות, מקלחות ארוכות, להתעדכן בכל מעללי חברינו בפייסבוק (אחרי ניתוק של 5 ימים מכל מקור תקשורת!), לראות סרטים במחשב, ובקיצור להתפנק במנעמי הציוויליזציה.

ביום שני בבוקר מאוששים ועם מקרר מלא, נסענו לפארק הלאומי Sequoia / King’s Canyon .
לאחר נסיעה של כחצי שעה בפארק, עולות מספר שאלות: מה עושים פה? איפה המסעדות? איפה החניונים? איפה השאטל שמסיע את האנשים ממקום למקום? ובעיקר – איפה כל האנשים?
עכשיו תדמיינו אותי שואלת את כל השאלות האלה עם חיוך על הפרצוף.

ליוסימטי אמנם הגענו באמצע השבוע, ומחוץ לעונה, כך שהפארק לא היה מפוצץ, ועדיין מדובר על פארק מאד מאד מאד פופולארי, שקיבלנו עליו המלצות חמות ונלהבות מחמישה אנשים שונים (לפחות).
בכל מסלול בו הלכנו, לכל מפל אליו הגענו היינו תמיד מוקפים באנשים.
והנה פתאום פארק שלם עומד (כמעט) ריק.
איזה כיף!
באחד משלושת הלילות שישנו בפארק, היינו לבד לגמרי בחניון קרוואנים שלם!
(וזה עוד פלוס גדול – כששאלנו את הגברת במרכז המבקרים אם לא תהיה לנו בעיה למצוא לינה בפארק, היא נתנה לנו מבט של ‘מאיזה כוכב נחתתם’… החניונים בפארק יפהפיים וממוקמים בתוך יער או ליד נחל).
המחסור באטרקציות סופר על, והעדר האנשים, מכתיבים טיול איטי, מינורי, למקומות לא חשובים, שמאד התאים לי.

את ההכרות שלנו עם הסקויות, העצים הגדולים והקשישים בעולם התחלנו כבר ביוסימטי, אבל ב-4 הימים שבילינו בפארק Sequoia העמקנו את ההכרות.
הפארק הוא למעשה סוג של בית ספר ללימודי סקויה גבוהים (משחק מילים), שמלבד נסיעה בין סקויות ומסלולי הליכה בין ואל סקויות גדולות מרשימות במיוחד, גם מנדב למבקרים מידע רב ע”י שלטים, מוזיאון קטן ושפע אמצעים יצירתיים.

כמו למשל מסלול ההליכה אל העץ המכונה ‘גנרל שרמן’, עץ בן כ- 3000 שנה, שמחזיק בשיא העולמי לנפח, כלומר בגזע שלו יש הכי הרבה עץ.
המסלול נפתח בגובה של כ-90 מטר מגובה האדמה בה שתול העץ, ושלט אומר שהתחלנו את המסלול מראש הצמרת של העץ. כעת יורדים במסלול בצורת ספירלה סביב החורש הקטן שבמרכזו העץ, ומדי פעם מתעדכנים שהגענו לאמצע הגובה שלו, לרבע הגובה שלו, בשלב מסוים יש ציור של עיגול ענק ולא סימטרי על הרצפה וזה מייצג (כך השלט) את גודלה של פרוסה מהגזע.
ליד מוזיאון הסקויות יש עוד סקויה ענקית (שכחתי את שמה, זה מאד חמוד שלסקויות הבולטות יש שמות), ולידה על הרצפה יש סרגל באורך של 90 מטר. נקודות לאורך הסרגל מייצגות את תחילת הגזע, תחילת הצמרת, אמצע הצמרת, ראש הצמרת, כך שהליכה לאורך כל הסרגל נותן תחושה אמיתית לגבי גובהו של העץ.

והנה עוד כמה עובדות על סקויות שלמדנו השבוע: ב-20 השנים הראשונות העץ מרביץ גדילה לגובה ונותר מאד רזה, ורק אחרי שביסס לעצמו גובה רב הוא מתחיל לגדול לרוחב.
לעצים הבוגרים יש מעטפת ספוגית בצבע חום כתום שעוזרת להם נגד שריפות ומזיקים.
לאורך השנים הענפים הנמוכים נושרים מחוסר שמש, כך שלסקויה בוגרת יש ענפים גבוהים מאד בלבד, עוד דרך להתגונן מפני שריפה.
ועובדה נוספת לקינוח, השריפות דווקא מועילות לסקויות, הן מחסלות את העצים היריבים שמתחרים עם הסקויות הצעירות על אור השמש, ועוזרות לאצטרובלים להתפצח ולפזר את הזרעים של הסקויה.
(במשך כ-100 שנה, עד שנות ה-70 השתדלו מאד למנוע שריפות, וכתוצאה אוכלוסיית הסקויות הדלדלה. מאז שנות ה-70 יוזמים בפארק שריפות, כדי לאזן ולחזק את הסקויות, וזה מצליח).

נכון שזה סופר מענין?
איך אפשר שלא להתאהב בעץ מתוחכם כל כך?
(-:

אה, ויש גם את ענין הדובי.
ביוסימטי כל הזמן מדברים על דובים, ליד כל עמדת קמפינג יש ארון אוכל מברזל ששם אמורים לאחסן את האוכל, כי דובים פורצים למכוניות (קרוואנים פטורים מזה, הדובים עדיין לא ניסו לפרוץ לקרוואנים), אפילו הצטרפנו למפגש של שעה וחצי עם ריינג’רית (שומרת יער), שהסבירה וסיפרה סיפורים מצחיקים על הדובים (מפגש שדווקא הרגיע אותי, כי חשבתי שדובים מסוכנים לאדם נקודה, אבל מסתבר שהם רוצים את האוכל ואנשים בתור אוכל לא ממש מעניינים אותם. וגם שהם פחדנים, וזה תמיד מרגיע!).
ואחרי כל זה, דובים ראינו דווקא בדרכנו החוצה מפארק סקויה, בחצי השעה האחרונה שלנו בפארק.
אבל בגדול!
בבת אחת היו מצד אחד של הכביש אמא דובה עם גור, ומהצד השני של הכביש למטה באחו, עוד דובה עם שני גורים.
כמו בספארי באפריקה מכוניות נעמדו מצדי הכביש, ואנשים ירדו לצלם.
היתה התרגשות אמיתית!

היום שבת, ערב ל”ג בעומר, אנחנו מתכוונים לסוע צפונה לכיוון אגם טהו דרך יוסימטי, כדי לראות את הצד המזרחי של רכס הסיירה נוואדה ולהתחיל בפרידה (הכואבת!) מקליפורניה.
ובערב – מדורה!

שבוע 10 – יוסמטי

השבוע (בשל שלל סיבות טכניות) פוסט מינימלסטי בתמונות בלבד בסדר הפוך מהסוף להתחלה. ובמחשבה שניה כדי לסכם את יוסמטי לא צריך הרבה יותר מהמראה עצמו…

שבוע 9 – שבוע יומולדת

ביום ראשון בבוקר נסענו בפעם השניה לסאן פרנציסקו. למודי ניסיון מהפעם הקודמת לקחנו מעילים, שנשארו מקופלים בתיק במשך רוב היום. התחלנו מצ’יינה טאון. הילדים התלהבו מהחנויות המיוחדות, ואנחנו קנינו משמשים ודובדבנים.    לארוחת הצהריים אכלנו דים סאם במסעדה קטנטונת, שרק סינים היו בה. במהלך השיטוטים בצ’יינה טאון נתקלנו במסע לוויה.   וגם ביקרנו במפעל לעוגיות מזל.מצ’יינה טאון המשכנו אל החלק החדש יותר של העיר לאזור יוניון סקווייר.

ביום שני, נפרדנו מתומר ומיה בפאלו אלטו, השארנו את הקרוואן ליד הבית שלהם, ונסענו לשלושה ימים רצופים בעיר. ברכבת נתקלנו בחבורות של אוהדי הג’יאנטס, קבוצת הבייסבול המקומית. מהרכבת הלכנו (עם המזוודה) לסופרמרקט, וקנינו אוכל מוכן. משם המשכנו לגינת שעשועים שווה שאיתרנו יום קודם, עשינו פיקניק והילדים התרוצצו.

אחרי שהשארנו את המזוודה במלון, יצאנו לחקור את האזור. בחרנו מלון בעיצוב יפני (כי הוא נראה פחות מכוער ממלונות אחרים), ולשמחתנו גילינו שהוא ממוקם בשכונה יפנית חמודה. מהשכונה היפנית המשכנו לשוטט ברגל והגענו לשכונה יאפית ומאד יפה pacific heights . הבתים בשכונה הזכירו לי את הבית של חבורת “שולחן לחמישה”, בדיקה באינטרנט העלתה שהבית שצולם לסדרה נמצא קרוב מאד, וקפצנו לשם. כשנמאס לנו ללכת ברגל, נסענו באוטובוס לגשר הזהב (ובשמו הרשמי: הגשר שעובר מעל שער הזהב). כל השמועות היו נכונות, הוא באמת מדהים!

ביום שלישי בבוקר הגיע 29 באפריל, יום ההולדת שלי. שחר והילדים קפצו למטה לקניון יפני לקנות לי קשקושים, ואח”כ הצטרפתי אליהם ואכלנו בראנץ’ בבית קפה. קיבלתי גרביים עם מקום לכל אצבע, תיבת נגינה קטנה שמנגנת happy birthday to you, ערכת ניירות צבעוניים ליצירת רובוטים ונייר דבק עם ציורים של שפם (רמז?). התחלה מצויינת ליום.
משם נסענו לאזור קסטרו, האזור של הקהילה הגאה, שבו חוץ מגבר במיטב שנותיו המשתזף כשלגופו גרב בלבד (לא רק על הרגליים…), היה מאד רגוע, כנראה שהאקשן מתחיל כשמחשיך. שוטטנו קצת, קניתי קצת בגדים, ומשם טיפסנו ברגל לאזור גבוה יותר של העיר והגענו לפארק שבו התחרדנו בשמש. עוד שיטוט ברגל והגענו ל mission district, אזור צבעוני ומענין, שמזגזג בין מראה של אלנבי, פלורנטין ונווה צדק, או במילים אחרות זה הזמן לקנות שם דירה… את היום סיימנו במסעדה שרותם הגדיר כמעניינת, ובאמת היה טעים.

ברביעי בבוקר השארנו את המזוודה במלון, שוטטנו קצת ונסענו אל רציפי הנמל. כשירדנו מהאוטובוס חיכתה לנו הפתעה נעימה: גשר הזהב הציץ פתאום מבין הרחובות. הפתעה פחות נעימה היתה השרב שחיכה לנו בחוץ. שוטטנו לאורך הרציפים, עשינו פיקניק בפארק, ולפנות ערב חזרנו לפאלו אלטו לאסוף את הקרוואן. נסענו לישון בפארק Chabot, שממוקם בתוך יער מזרחית לאוקלנד.

בחמישי בבוקר נסענו לברקלי. מדובר בעיר אוניברסיטה מתוקה מאד עם הרבה מאד סטודנטים. הילדים השתעשעו בגן שעשועים עם מגלשה כייפית במיוחד (שנהיית יותר כייפית כשמתגלשים על קרטון). אחרי הצהריים עשינו כביסה (של שבועיים!) במכבסה בעיר, אכלנו פיצה באווירה סטודנטיאלית (=רעש), ומאד נהנו!

בשישי לפני הצהריים נסענו לפגוש את מריו, כדי שיחליף לנו את הפרגולה שמחוברת לקרוואן (זאת ששחר ואני קשרנו היטב עם חבל, לפני חודש, אחרי שנקרעה בסופת רוח). אחר כך נסענו לנאפה ואלי, דרך סאן פרנציסקו.
פגישה שלישית עם גשר הזהב, הפעם בנסיעה ממש על הגשר.

בשבת בבוקר נתקלנו בתחרות סוסים, ועצרנו לראות, אחר כך נסענו לנו בין הכרמים, עצרנו לטעימת יין באחד היקבים, קנינו יין, עצרנו להסתובב בעיירה הקטנה סונומה ונהנו מאד.

מהשבוע הבא חוזרים להארד קור פארקים לאומיים. יאבאל’ה…